הייתי אצל הגניקולוג לפני איזה... חודשיים. הלכתי לעשות בדיקת תקינות למערכות, וגם להראות לו את טליה, שלולא העירנות שלו לא הייתה ישנה כאן בחדר ליד, עם אגודל בפה. (וזה מהמשפטים שאני כותבת ולא מסוגלת בכלל לחשוב על מה עומד מאחוריהם.) הוא התכוון לבדוק אותי עם מפשק גדול, אבל אז קלט שהוא לא ממש יוכל להשתמש בו איתי, כי הרי לא באמת ילדתי.
עכשיו קראתי באיזה פורום סיפור לידה מרגש לגמרי, עם כל הכאב, הדם והאופוריה. ברור שדמעתי, כי נהייתי קוקסינל רגשני מאז שאני אימא, וברור שהכתמתי את החולצה בחלב, כי נהייתי חיה מאז שאני אימא. סיפור דומה, אבל פחות מפורט קראתי אצל חלי, איך הרופא הניח עליה את איה, וגם ספקטור דיברה וכתבה על הרגע הזה כשהניחו עליה את מאיה. ושוב הרגשתי את הקנאה הזאת, על כך שלא הייתי שם כשטלולה יצאה.
מה שמפליא זה שאני נורא לא מיוחדת בקנאה שלי. אם תקראו את התגובות אצל חלי תראו שם עוד כמה נשים שמבכות את ההיעדר הזה. זה נורא מוזר, עברו מאז שבעה חודשים, כמעט, בנינו לנו מאגר גדול של רגעים מרגשים, מצחיקים, עצובים, מבלבלים, משמחים וגם כאלה שאני לא יכולה לנשום בהם מרוב הכרת תודה, ועדיין, בכל סיפור לידה כזה אני מתגעגעת לרגע שלא היה.
ואם זה לא מספיק קיטש, נכנסתי לכאן פעם ראשונה מזה המון זמן. זה בלוג שכתבתי במהלך ההריון וקצת קודם. זה מאוד דביק ופוצי מוצי, אז מי שסוכרתי, שייזהר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
