לשאוף לנשוף

הבלוג של mybody מתחיל לצבור תאוצה. לאט לאט נאספים להם הסיפורים, סיפורים קטנים, חסרי משמעות לכאורה, פה נגעו, ושם הראו, וכאן חשפו, ושום דבר חמור לא קרה. זה אפילו לא חייב להיות טראומטי, כבר כתבתי פה על שני מקרים שאני זוכרת מהילדות שלא מקוטלגים אצלי במסגרת ה"טראומות", לעומת שני מקרים שקרו כשהייתי ממש גדולה, שבאבוהה זכורים לי כמשהו ששינה אותי (לא, לא אונס, לא צריך אונס כדי שמשהו יהפוך לאירוע משנה חיים). הסיפורים נערמים זה על גבי זה, והטור הזה של אינדי, על דברים שגברים לא מכירים.

גברים באמת לא מכירים. הם באמת לא מכירים את זקיפת הגב העצבנית כשאני עוברת ליד חבורת בנים, ולצורך העניין, כשהם בחבורות, גם ילדים בני 10 הם כבר איום, כי אני כבר יודעת שיש סיכוי טוב שתבוא איזושהי הערה. את החשש העצבני כשאני הולכת לבד בלילה ופתאום שמה לב שגבר הולך מאחוריי, גם אם הוא לא עשה שום דבר שעשוי לרמז על זה שהוא עוקב אחריי, כי הפחד כבר חלק ממני.

אני קוראת את הסיפורים האלה, אחד אחרי השני. שום דבר שם לא חמור. פה נגיעה, שם ליטוף, איזה נזק כבר נעשה? אבל הנזק מצטבר. הוא מצטבר לזקיפת גב עצבנית ליד חבורת בנים, לצעדים ממהרים כשמאחוריי הולך גבר, לתחושה הפנימית הזו שהעולם הוא מקום לא בטוח, שהגבולות שלי פרוצים. הנזק מצטבר לעובדה שיש די הרבה נשים שחיות בתחושת מצור, ואף אחת מהן לא נפגעה באמת, סתם ליטפו לה את התחת, או  ניצלו צפיפות באוטובוס כדי להתחכך בה קצת, יאללה, מה כבר קרה?

לא שלבנים זה לא יכול לקרות, אבל כשידיד שלי עלה לטרמפ וזה שלקח אותו ליטף לו את הירך, הוא דרך עליו אקדח ואמר לו להוריד אותו מייד. נניח שלאחת מאתנו היה אקדח, היינו עושות דבר כזה?

אל תחנכו את הבנות שלכן להיות נחמדות, אל תלמדו אותן לרצות, או להיות מאמי, או להיות חמודות. או שכן תלמדו אותן את כל זה, אבל תלמדו אותן גם שאסור לאף אחד לגעת בהן - גם לא לדודה המעצבנת שצובטת לחיים - אם זה לא נעים להן. עדיף שאתם תובכו בפני הדודה המעצבנת, ושלא תגדלו עוד דור של נשים שהגבולות הגופניים שלהן כל כך לא ברורים להן, שגם כשמישהו כבר נוגע בהן, לא נעים להן לעצור את זה. הלא נעים היחיד שצריך להיות כאן זה, "המגע שלך לא נעים לי. אל תיגע בי."

תוסיפו שם את הסיפורים שלכן, זה ייתן כוח לנשים נוספות ואולי יעזור להן להגיד "אל תיגע בי" בפעם הבאה שמישהו יחצה את הגבולות שלהן.

והנה דוגמה לילדה מהממת כזו. ככה אתם רוצים את הילדות שלכם.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=3462023

הטור של הספקטורית (שהיה מצוין ביותר, כפי שהחמיאו לה בתגובות אצל ולווט), עסק במה שאפשר לקרוא לו "חייהן הסודיים של הנשים", כל הדברים הקטנים והמגעילים (מגעילים?) שאנחנו מקפידות לא לעשות ליד אנשים, כשלצורך העניין, אנשים הם גם בני זוגנו האוהבים עד מאוד. בטור היא טבעה את המונח המעולה "להפניץ", שזה כל הפלוצים שאנחנו מפנימות, כי נשים לא מפליצות. היא כתבה שם גם על טקטיקות ההשתקה שלנו - אצלה מרפדים את כל הבפנוכו של האסלה בנייר טואלט, ואני, אהמ, מורידה את המים ללא הרף, עד תום העניין המביך.

זה גרם לי לחשוב שבעצם לנשים יש גוף סודי לגמרי, שאנחנו לעולם לא מראות. ככל שהגוף שלנו מתרחק ממה שנקבע שאמור להיות גוף מושלם, אנחנו מסתירות אותו עוד יותר, שלא יראו, שלא ישימו לב.

אני, למשל, לא זוכרת כבר כמה שנים לא הרשיתי לעצמי להוציא את הבטן החוצה, ככה בכיף, שתשתפל לה בנוחות עגלולית. קיבלתי מכה בבוהן של רגל ימין שגרמה להשחרת הציפורן, ועד שזה יעבור, אני לא אצא בסנדלים כשהצפורניים לא מכוסות בלאק. אם יש לי שיערות ברגליים, לא משנה כמה חם יהיה, אני לא אלבש חצאית או מכנסיים קצרים, ואם יש לי שיערות בבית שחי, לא משנה כמה חם יהיה, אני לא אלבש גופייה. בכלל, גופייה מתחילה להיות משהו שלא ממש בא בחשבון, כי הזרועות שלי לא גרויסע-מציאה. חושבים שבזה זה נגמר? זובי. בבגד ים צריך להוריד לפחות לביקיני ליין, ותתפלאו לכמה נשים יש שיערות מסביב לפטמה ואפילו קצת בחזה. ומה עם השיערות שצומחות בבוהן של הרגל, אלה שאביטל מורטת כל פעם באכזריות? ואיפור? ושיער מסודר, צבוע, מוחלק היטב?

בעצם הגוף שאני חושפת החוצה הוא גוף מעובד לגמרי, שלא קשור ממש לגוף שלי איך שהוא באמת. הוא חלק, הוא משויף, הוא מריח טוב, הוא מאוד מסודר ונשלט, כי גוף נשי איך שאלוהים ברא אותו הוא תועבה.

הייתי רוצה לטעון נגד איזושהי פטריארכיה שכופה עליי לעשות את כל זה. אבל אנחנו, אנחנו נושאות את הדיכוי בפנים ומעבירות אותו הלאה, בהרבה מאוד כאב (מה פתאום כאב? התרגלתי למרוט לעצמי מסביב לערווה עם שעווה, ברור), הרבה מאוד כסף, והרבה מאוד זמן שאפשר היה לעשות בו דברים הרבה יותר מעניינים מאשר לחכות שהלאק הארור ברגליים יתייבש כבר. הייתה תקופה שנראה היה שגברים מתחילים להיכנס לטרנד הדבילי הזה, אבל נמאס להם די מהר, בצדק גמור, והם הכריזו על מות המטרוסקסואל וחזרת השיערות לחזה. אבל אני לא יכולה להכריז על מות הטרנד, כשטבוע לי לגמרי שהגוף שלי איך שהוא במציאות הוא משהו שאסור בשום פנים ואופן להציג בפרהסיה.

סתם, אין לי מסקנות אופרטיביות.

עוד תובנה קטנה: אתמול ישבתי עם זוגתי בבית הקפה, ומולנו עבר בחור, שאיך שראיתי אותו, אמרתי לה, "את רואה, לפעמים אפשר לראות מישהו וישר לדעת שאין סיכוי שהוא יתאים לי". הוא עמד עם הגב אלינו, והט' אמרה, "אבל הוא נראה חתיך", עד שהוא הסתובב. הוא באמת היה חתיך, אבל כל המראה שלו צעק "אני שב"כניק" - נעליים גבוהות של טימברלנד, דוקרס בצבע חאקי, חולצת פולו בצבע בורדו, שיער קצוץ לגמרי, ומשקפי שמש מונחים על הראש. לא שמתי לב אם הוא נשא אקדח, אבל אני בטוחה שבבית יש לו אחד.

אחרי זה חשבתי לעצמי, שמי יודע? אולי הקירות אצלו בבית מכוסים ספרים, והוא עושה תואר בספרות וקולנוע רק בשביל הכיף? אבל לא, לא ראיתי אנשים כמוהו בחנויות ספרים, ולא ראיתי אנשים כמוהו בחוג לספרות. יש בזה משהו מרגיע, באפשרות לקטלג אנשים כל כך מהר וביעילות.

היום ראיתי את הדוקו "כלות מאוקראינה", לא ברור איך זה קרה רק עכשיו. לא ידעתי על מי לרחם יותר, על הגברים או על הנשים. נראה לי שעל הגברים. לנשים אין ברירה, באוקראינה אין אוכל ואין עבודה. במקרה כזה, כל מה שנשאר לנשים למכור זה את היופי והנעורים שלהן. אבל הגברים, פאק, הגברים האלה. אני מבינה כמה בדידות יכולה לבלוע מישהו. השאיפות של רובנו בסופו של יום די פשוטות, לחזור הביתה למישהו שמחבב אותנו, ליצור איזשהו מקום שיהיה נעים, זה לא אמור להיות כל כך מסובך. אבל הגברים בסדרה לא הצליחו למצוא את זה. היו להם שלל הסברים, ביניהם ההסבר הצפוי, שנשים היום שכחו איך זה להיות נשים, וזה החמיץ לי את הבטן. שינו למסכנים האלה את חוקי המשחק בלי לשאול אותם ובלי להודיע להם, והם, מה רוצים? אישה שתבנה להם בית?

אני מנסה לחשוב על עומק הייאוש שגורם למישהו להבין שאף אישה לא תאהב אותו, ושהדרך היחידה שפתוחה בפניו היא לקנות אישה (ואני דורשת מחיאות כפיים על זה שאני אפילו לא מתייחסת לזה שאנחנו חיים בעולם שנשים בו הן מטבע עובר לסוחר, תודה). איך מישהו קם ומחליט לנסוע לארץ רחוקה, שהוא לא דובר את שפתה, ולקנות שם אישה? ושם, מה? לעמוד באולם מלא נשים שרוצות כרטיס החוצה ולבחור אחת? אפשר לחיות עם ההרגשה שאתה כרטיס הטיסה של מישהי? הם באמת מאמינים להן כשהן אומרות שהן אוהבות אותם? אם הן מאמינים להן, יש להם מושג מה זו אהבה?

אחד הגברים שם קנה לאישה שאמורה מצעים וילונות חדשים, כלים לבית, עד אז הוא השתמש בכלים חד פעמיים כי הוא שונא לשטוף. הוא לא ידע איך ליצור לעצמו בית, המסכן.

לפני כמה שבועות הייתה הכתבה הזו בנרג', והיא עשתה לי אותו סוג של כאב בטן. גברים בשלהי ימיהם אורזים המון כדורי ויאגרה ונוסעים לקניה לזיין נערות צעירות, שם הם אפילו לא צריכים להתחתן עם הבחורות (שימו לב לגזענות: את השיקסעס מביאים הביתה ומתחתנים אתן, עם השווערצס מזדיינים במקום רחוק), רק לתת להן כסף לאוכל. יש להם מספיק מודעות עצמית כדי להבין כמה זה עצוב? כמה זה משפיל אותם? איך אפשר להתרגל לידיעה שהדבר היחיד שישיג לך חום זה כסף? אפשר בכלל?

באופן עקרוני אני חושבת שגברים הרבה פחות טובים מנשים בלהיות לבד. אין להם רשתות תמיכה, אין להם מי שידאג להם. בדרך כלל נשים חסרות בן זוג מוצאות לעצמן קבוצה, שהופכת למעין משפחה, גברים זולגים לתוך עריריות מעציבה. כל כך הרבה בדידות שם בחוץ, ואנשים שלא יודעים בכלל מה להתחיל לעשות נגד זה.

פעם לידיד טוב שלי הייתה בחורה קבועה לזיונים. הם היו נפגשים פעם בכמה זמן, עושים את כל הדברים המגעילים האלה (בהנחה שעושים את זה כיאות) ששני אנשים ערומים נוהגים לעשות ונפרדים עד הפעם הבאה. לגיטימי לגמרי לכל הכיוונים, רק שבשבילו זה היה רק זה, והיא הייתה מאוהבת בו.

דיברנו על זה המון פעמים, חלק מהזמן אמרתי שאם הוא יודע שהיא מאוהבת בו, ובשבילו זה רק סקס, ראוי שיפסיק את הקשר, וחלק מהזמן אמרתי שאם הוא אמר לה בפירוש שזה לא יוביל לשום דבר מעבר והיא החליטה להמשיך, זו בחירה שלה.

היום קראתי במקום אחר סיפור דומה: אישה מאוהבת, גבר מאוהב אבל באחרת, והם ביחד למרות ששניהם יודעים שהמצב רחוק מלהיות אידיאלי. אני עדיין לא יודעת מה לחשוב על זה.

הצד המאוהב נוטה להיות הצד החלש יותר, זה שלמרות כל האמירות האמיצות של, "לא אכפת לי, העיקר לראות אותך", ממשיך לקוות שיקרה עוד משהו, סתם כי אנחנו אף פעם לא מפסיקים לקוות שיום אחד משהו ישתנה, והוא יבין שאת אהבת חייו. אבל אם הם בוחרים לסבול, למה לא לכבד את הבחירה שלהם? (שוב, בהנחה שהכול מונח על השולחן).

מצד שני, אנשים אמורים לחשוב קודם כל על עצמם, ואם לצד הלא מאוהב נעים ונוח, למה להיות אחראי גם על הצד השני?

הסיגניפיקנט טוענת שהמצב הזה הוא שמבדיל בין להיות בסדר, ללהיות אדם ממש טוב - היכולת להגיד, "בשבילי זה רק סקס, בשביל הצד השני זה הרבה יותר, ואני, שפחות מעורב רגשית צריך לעשות את הצעד הנכון". אבל אז, זו לא יהירות מופרזת? להתייחס למישהו אחר כאל חסר יכולת החלטה? ואם הסבל שווה לו, רק בשביל להיות עם האהוב?

יצא לי להכיר לא מזמן בחורה, במשחק חברתי, כזה שכולם מספרים בו מה הפגמים שלהם, נגיד, "אני פרפקציוניסטית ולא מסוגלת לנוח עד שכל העבודה נעשתה". הפגם שלה, שנאמר בחיוך גדול וגאה היה, "אני נורא כנה, אני אומרת הכול ישר בפרצוף, ואנשים לא תמיד מוכנים לשמוע את האמת על עצמם". המנחה הסתכל עליה בחיוך קצת מרחם ואמר, "יש כאלה שיקראו לזה חוסר טאקט, את יודעת", "אין מה לעשות, כזו אני!", ענתה ההיא, מאושרת, ולא ממש הבינה למה בעלה מסתכל עליה בייאוש.

זה הצחיק אותי, כנות היא תכונה שבאמת ובתמים מגזימים בערכה, כמו עמידה בעקרונות. בדרך כלל זה מאפשר לאנשים להגיד ולעשות את הדברים האיומים ביותר, ולרחוץ בניקיון כפיהם. דוגמאות קלות יכולות להיות החברה שחייבת לספר לך שנורא שמנת, כאילו שאין לך מראה בבית ולא שמת לב לבד ששום דבר לא עולה עלייך, או מישהי שמספרת לך שהיא ראתה את האקס שלך עם מישהי והוא נראה נורא מאושר.

אני לא אוהבת אנשים שאוהבים לספר כמה שהם כנים. הרי בסופו של דבר, עמוק בפנים, כולנו יודעים את האמת על הכול - אולי יש בזה מעשה חסד, לאפשר לאנשים להחזיק בשקרים העצמיים שלהם, עד שהם יהיו מוכנים להרפות מהם?

אחרון חביב להיום: אני לא אוהבת שאומרים על נשים שהן "דעתניות", זו מילה שמקפיצה לי את הסעיף לסטרוטספירה. פעם אלי אמר, ובצדק, שזו מילה מעליבה. כמה פעמים שמעתם שאומרים על גבר שהוא "דעתן"? מעט מאוד. למה? כי העובדה שלגבר יש דעות לא מצדיקה המצאת מילה.

נשים "דעתניות" הן תמיד נשים נורא מעצבנות כאלה, שיש להן מה להגיד, ושומו שמיים, הן גם אומרות את זה! כל מני שלי יחימוביצ'יות כאלה מרגיזות. במקרה והאישה ה"דעתנית" אינה יפיפייה מהממת, זה ישר מסדר את הדברים, אף אחד לא רצה אותה, ומרוב מרמור היא פיתחה את כל הדעות המעצבנות האלה. במקרה והאישה הדעתנית היא, שומו שמיים, רווקה או גרושה, זה עוד יותר טוב, כי זה משמש תמרור אזהרה נגד נשים אחרות: אם תהיי כמוה, זה הגורל שצפוי לך.

הכרתי פעם מישהו שבכל פעם שהתנגדתי לדעתו, היה שואל אותי, במרירות גדולה, "מה קרה? זו האופנה הפמיניסטית ששולטת כרגע?", כי הרי לא סביר להניח שאישה תחשוב על דברים לבד, אם כבר עובר לה משהו בראש, זה בגלל שנשים אחרות הרעילו את דעתה. הרי ברור שללא השפעתן המרעילה של נשים שהעזו, שאלוהים ירחם עליי, לחשוב, אף אישה לא הייתה מפסיקה בכוחות עצמה להאמין שהאושר הנצחי נמצא בין קירות המטבח, תוך ציפייה לבעל שיחזור בערב, אחרי שהילדים כבר קולחו והורדמו.