לשאוף לנשוף

שמונה בבוקר, אני נמה את שנתי בשלווה לצד הבחור המהמם הזה (שההכנות שלו לנסיעה הולכות ונשלמות, שאני ימות) ופתאום ג'ניס ג'ופלין קורעת את הדממה בזעקות של כאב אותנטי. זינקתי מהמיטה בבהלה, שמא נכבשנו על-ידי הסורים וכך הם רוצים לענות אותנו, אבל לא, זה הדיסק שהמהמם בחר לשיר בשעון המעורר של המערכת, "לתת לך עוד חתיכה מהלב, חתיכת כלבה נרקומנית? עוד שנייה אני עוקרת לך אותו, זונה!", וג'ניס ממשיכה לשיר, כאילו כלום. לשירה הצטרף טלפון מאמא של המהמם, שרצתה לוודא שהוא באמת מתעורר, ובעוד אני מנסה לחפור את דרכי לתוך הכרית, הצטרף לסימפוניה המחרידה הצלצול המעורר של הסלולרי, שהוא, בהחלט ולגמרי, הדבר הכי מעצבן ששמעתי בחיי. "את כל כך יפה", לאט המהמם באוזניי, "בבקשה, אתה חייב לכבות אחד מהדברים האלה!", עניתי לו, במה שניסה להיות חיבה, אבל לא היה רחוק מזה שאני אבחר לבתר את לבו במקום את לבה של הג'אנקית הצווחנית. אחרי שכל אמצעי הטרור כובו והמהמם נסע לדרכו, דשדשתי להביא את הברלינגו, כי לא היו לי כרטיסי חניה ובי נשבעתי שאני לא אתן שקל יותר לעיריית תל-אביב. שקלתי לחזור לישון, אבל נזכרתי שטרם גמרתי את המטלה בתרגום, הפעם זה היה jazz של טוני מוריסון. הלכתי למחשב, תרגמתי, תרגמתי, תרגמתי, עשיתי שמירה, הופס, הודעה שהוא לא יכול כרגע לשמור, ושבכלל, הוא מאוד מצטער, אבל הוא צריך להיסגר עכשיו. יוק, אין תרגום יותר! מכיוון שהפחד שלי מד"ר בן ארי גובר על העצלות הטבעית שלי, התחלתי לתרגם שוב, כשהפעם הקפדתי לשמור כל מילה וחצי, ואכן, בפעם הבאה שהוורד הודיע שממש סליחה, אבל עכשיו הפסקת קפה, איבדתי רק פיסקה, מורכבת במיוחד, אבל הנה, תסתכלו טוב טוב איך אני לא מתלוננת. בסופו של דבר הצלחתי לגמור את התרגום, להתקלח, לרוץ לאוניברסיטה, להדפיס את הדף לשיעור, לרוץ לשיעור, לגלות שהתרגום שלי מחורבן (כעת שננו אתי: אם באנגלית מופיע פעמיים זמן עבר, בתרגום לעברית הזה הראשון יתורגם בעבר, והזה השני בהווה, או משהו בסגנון, אני לא מצליחה לקלוט את החוק). אחר כך גיליתי ששוב שכחתי את כרטיס האשראי במכונת הצילום, בפעם השלישית השנה. שקלתי להטיח את ראשי בקיר, אבל זה לא פתרון אלגנטי, אז אצתי להורי המהמם, לאכול סוגבניות ולהדליק נרות. היה נחמד, אבל לי היה שיעור בבית אריאלה, נפרדתי לשלום מהאנשים הטובים האלה, הגעתי לבית אריאלה ומצאתי שם חנייה מעולה, ממש מול הכניסה, כך שכמובן היום לא היה שיעור, התבלבלתי בתאריך.

כעת אני אצל זוגתי, כותבת את הפוסט הזה, ומכאן אני עומדת לנסוע לאשקלון: אנא, החזיקו אצבעות כולכם שאגיע בחיים, כי אחרי יום כזה, אני כבר לא יודעת מה עוד יכול להתפקשש (אולי שאגיע הביתה ואראה ששוב פרצו אותו? לא, זה לא מצחיק).

אמנון לוי עכשיו בטיוי - הם תפסו שלל רב: איש שמפזר קופות צדקה, ואז מרוקן את תוכנן ולוקח את הכסף לעצמו, את כל עשרות האגורות. והוא בכלל לא דתי! הוא שם כיפה על הראש רק לפני שהוא מרוקן את הכיפות. פויה, איזו שחיתות, אלוהים. ועל זה הם עשו פרומואים כאילו יש להם הוכחה מוצקה נגד הפריניאנים. לזה מצטרפת התוכנית הדוחה "יצאת צדיק", נו נו נו, אינסטלרטור שמרמה בחמישים שקל, או חשמלאי שמנפח חשבון במאה שקל, מה יהיה בסופנו עם אנשים כאלה? ורשויות המס, על מי הן נופלות? על בחורה ששמה מודעה באוניברסיטה שהיא מדפיסה עבודות, או על האיש הנורא הזה שמקבל אבטחת הכנסה, ומרוויח בשחור מהצד עוד 1000 שקל. יש לכם מושג כמה שעות של עבודה בשכר מינימום נכנסות באלף שקל?

ואנחנו, ממש כמו בחזון של אלדוס האקסלי, יושבים כמו מטומטמים מול המכשיר, וצוחקים למשבתם של האנשים הקטנים האלה, שמגלחים קצת מפה וקצת משם. באותו זמן, תחקיר של אילנה דיין מבוטל, כי אלוהים יודע איזה אינטרסים כלכליים פועלים כאן, ולישראייר יש כנראה כוח לבטל תחקיר נגדה. להוא שמחלק קופות צדקה אין.

פושעים מסתובבים כאן חופשיים, מילא חופשיים, הם הופכים לסלבס, אנחנו מופקרים לגמרי, אבל אל חשש, הכול בסדר, מה שחשוב זה שאמנון לוי ירדוף אחרי אנשים ששמים קופות צדקה בחנויות, ואז לוקחים את תוכנן לעצמם.

הו, נהייתי גריי.

ותודות לזוגתי, שגרמה לי להתעצבן על זה.

אחרי הזעם הקדוש:

בחור נחמד בשם עמית עורך מחקר על בלוגים, הנה השאלון, והנה הבלוג בו הוא מסביר על העבודה. לכו, הועילו לאקדמיה העברית!

אתמול הוריה של גיסתי לעתיד באו לביתנו להכיר את המשפחה, היה מאוד נחמד ואף טעים. המלכה האם עשתה מיליון סלטים למנה ראשונה, קנלוני לעיקרית ורק שלוש עוגות לקינוח, שחו"ח הורי הכלה לא יחשבו שאנחנו הולכים להרעיב את הילדה שלהם. כולנו התנהגנו למופת - הכלה לעתיד שטפה חלק מהכלים, אחי השאטני שטף חלק נוסף, ואת הסוף שטפה המלכה האם. למה אני לא שטפתי אתם שואלים? כי הייתי נערת הכלים במהלך כל הבישול, וכל הבוקר ההורים הטיחו בי כלי עבודה שצריכים להיות מוכנים לסבב הבא, והאם מספיק סלט חצילים במיונז, או שמא צריך גם סלט חצילים בטחינה, חצילים מטוגנים וגלילי חצילים במילוי גבינת עיזים? אה? אה? מייד אחרי הארוחה ההיא, המהמם העמיסני על רכבו, ולקח אותי לארוחת שישי אצל המשפחה שלו. חמין. אבל עמדתי בזה בגבורה, ואפילו לא התעלפתי בעוגה שאכלתי בארקפה, מישהו אמור לתת לי את אות העוז.

ולפינתו דיון בטור של הספקטורית:

(זה יכול להיות כמו עיונים בפרשת השבוע)

הטור עסק באמהות מלכות, כאלה שמלמדות את הילדים שבשביל כרטיס האוכל צריך לעבוד, ושאף אחד לא יאהב אותך סתם כי את חמודה. היא כתבה אותו בעקבות צפייה בתוכנית "אימא מחליפה", שבה תמיד האם הקריירטיסית מוצגת כמכשפה רעה, בעוד שאם השניצל היא פיה ורודת שמלה.

אימא שלי לא הייתה קרייריסטית, אבל היא עבדה מאוד קשה, והיה ברור שיש לי חובות למלא בבית - ניקיון, שטיפת כלים, גיהוץ, אחים וכאלה. לא הייתה לה שום בעיה לדרוש את זה, ואני לא הרגשתי מקופחת כי אני עושה את הדברים האלה. זו הייתה המציאות, וזהו. ככל שאני זוכרת, לכולם סביבי היו חובות למלא, ואני לא חושבת שזה שהיינו צריכים להחזיר את האחים הקטנים מהגן הפך את ילדותנו לעשוקה.

לא מזמן דיברתי עם חברה שיש לה שני ילדים, עם פער של שש או שבע שנים ביניהם, היא רצתה לעשות משהו במחשב, הילד קרא והיא התביישה להפריע לו ולהגיד לו שישמור על אחותו הקטנה. כבר אז זה הדהים אותי. אחר כך נדהמתי עוד יותר לגלות שיש המון ילדים שאין להם חובות בכלל בבית. כאלה שהתרגלו שאימא רצה אחריהם עם שניצל ומטלית אבק, ולא מעלים בדעתם לפנות את הכלים בסוף האוכל.

עלי מוהר כתב פעם בטור שלו על הדיקטטורה של הטף כפי שהוא חווה אותה בזמן ביקור באילת: כיצד זוג הורים עמד והתחנן בפני ילד בן שלוש שיואיל בטובו לצאת מהחדר, במקום לעשות את המעשה המתבקש, להרים את הדיקטטור הזעיק, לתקוע אותו בבית השחי של האבא, ולצאת משם קוממיות.

זה נורא נחמד להתחשב בדעתם של הזעיקים, אבל קצת מפחיד אותי ממה שמצפה לנו העתיד אם רוב ההורים יהיו כאלה שמנסים לשחד את העולל במקום להרים ולקחת אותו משם. כאילו, אחלה, מומחים אומרים שצריך לתת להם לחשוב בשביל עצמם, ואם הילד רוצה ללכת עם חצאית טוטו לגן, שיהיה בריא, אבל מה עם קצת להכין אותם לעולם האמיתי, מקום שלא כולם יעשו מה שהם רוצים, וסביר להניח שאיש לא ירדוף אחריהם עם שניצל ומטלית?

לאור דרישת הקהל, וכי זה באמת יותר מעניין מפורצים עלובים - שימותו בקבר השחור של נאצר, אמן - אני אכתוב על ההרצאה שהייתי בה אתמול. יש לי ניסיון טוב עם ההרצאות של בית אריאלה. לפני כמה שנים עשיתי קורס בפילוסופיה של הרוע, בהנחייתו של אביעד קליינברג, שהיה מסעיר ממש.

סדרת ההרצות נקראת "מג'יימס בונד ועד הארי פוטר", והיא תדון בתרבות פופולארית: ספרי מתח, פנטזיה, מאפיה, פשע, כאלה. לפי הדף שקיבלתי נראה שיהיה מצוין, יהיו אחלה מרצים, ויראו קטעים מסרטים. שווה לאללה.

ההרצאה של אתמול הייתה הרצאת מבוא, שבה דנו בסוגייה האם בכלל יש דבר כזה, תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. את המבוא העביר דוד גורביץ. אני לא כל כך אוהבת אותו, הוא מאוד פוסט מודרניסט \ דה-סטורקטורליסט \ רלטיוויסט (מחק את המיותר, לדעתי, את שלושתם ראוי למחוק) מגמה תרבותית שאני סולדת ממנה סלידה עזה. זה קצת הפחיד אותי, כבר ראיתי את עצמי עומדת מול סדרת מרצים שמסבירים לי בתוקף שפטריק קים זה ההמלט של ימינו וכאלה, אבל למרבה המזל, זה ממש לא היה כך.

ראשון הדוברים היה דב אלפון, שעלה לבימה בגולף שחור ונראה כמו אינטלקטואל צרפתי תקני, tres מרשים (לא, בנות, אין תמונות, תרגיעו, הוא לא כוכב רוק!), ודיבר על הדילמה של מו"ל שאמור לקבוע מה להוציא לאור, ולפי איזה קריטריונים. הוא אמר שיש עכשיו תחושה שיותר מדי ספרים לא ראויים רואים אור, ושהגיע הזמן להפעיל מסננות קשוחות יותר. הוא אמר שיכול להיות שהם צודקים, אבל שמצד שני, אין לנו מושג מה מהדברים שיוצאים היום יחשב לתרבות גבוהה בעוד 150 שנה. כדוגמה הוא הביא את הסיפור של אלכסנדר דיומא (האב):

אלכסנדר דיומא היה מחזאי שכתב כל מני מחזות קומיים, ודי הצליח, עד שהפסיק להצליח, ומכיוון שהיו לו שבע מאהבות ואישה, הוא ממש היה צריך כסף. בעל עיתון פנה אליו והציע לו רעיון מהפכני: לפרסם בעיתון סדרה בהמשכים - 300 מילה ביום, שיהיו מספיק מותחות כדי שהקוראים יקנו את העיתון גם למחרת. דיומא חשב שזה רעיון ממש מטופש, אבל הוא באמת היה צריך כסף, לכן הסכים לעסקה המבזה הזו. הוא ברח לכפר, וישב לכתוב. בבוקר כתב זבלון בהמשכים, ובערב עוד ספר שהוא כתב רק בשביל הכסף. הספר של הבוקר היה שלושת המוסקיטרים, והספר של הערב היה הרוזן ממונטה כריסטו. בלילה הוא כתב איזהשהו ספר בשביל הנשמה, שהיה אמור להיות הספר שיכניס אותו אל הנצח. אין לי מושג איך הספר הזה נקרא.

בעצם, המסקנה מההרצאה של אלפון הייתה שאפילו הכותב לא תמיד יודע שהוא עובד ברגעים אלה על היצירה שתכניס אותו לפנתיאון, ויש דברים שרק הזמן יוכל לקבוע את ערכם. בגלל זה, לדבריו, הוצאות אמורות להוציא ספרים מעניינים, ולתת לטעם של הקהל ולזמן להגיד את דברו.

מרצה שני: קרלו שטרנגר. שטרנגר, גבר גבוה, קירח ומרשים (בשביל כל אלה שהעדיפו לעשות יוגה במקום לבוא אתי), שכתב את הספר "העצמי כפרויקט עיצוב), התחיל את ההרצאה שלו בדוגמה על איזה מחזאי עלום שם, שרק רצה שהרבה אנשים יביאו למחזות שלו, ולהרוויח מזה כסף, נו, שייקספיר הזה.

שטרנברג בא בגישה אחרת: הוא מאמין באדיקות בקיומה של תרבות גבוהה ותרבות נמוכה, וכועס כעס גדול על האקדמיה שמרוב רצון להיות PC מבטלת את קיומו של קאנון שנכתב על ידי dead white men. הוא אומר שהיום יעדיפו ללמד באוניברסיטאות ספרים של סופר ניגרי עלום על פני ספרים של איזשהו גבר לבן מת.

הוא נתלה בספרו של אלן בלום "דלדולה של הרוח האמריקאית" כדוגמה לאינטלקטואל שלא פחד לקום ולצעוק שהמלך עירום, ומה שנראה כמו זבל, ומריח כמו זבל, הוא כנראה זבל. שטרנגר (בקולו העמוק, גגגררר) אמר שאחד הדברים שהכי מפחידים אותו זה שההבחנה בין אמנות טובה לגרועה תיעלם בתוך ים קבלת השונה והאחר, ושהדרך היחידה למנוע את זה היא אם אנשים יחזירו לעצמם את האומץ לקבוע שיש הבדלי איכות, למרות שזה לא נחשב מנומס. המחיר האינטלקטואלי, האנושי והתרבותי של הויתור על ההבדל בין תרבות גבוהה ונמוכה גדול מדי.

מרצה שלישית: נעה מנהיים.

מנהיים חובבת מד"ב ידועה, באה דווקא להגן על התרבות הנמוכה. היא סיפרה שהיא לא מזמן קראה ספר נפלא של סופר בשם ג'ונתן לתם, שיצא ב"עם עובד", ובכריכה הפנימית היה כתוב שזה הספר הראשון שלו שתורגם לעברית. זה נשמע לה מוזר, ואכן, בספרייה שלה היה ספר קודם שלו, רק שזה היה ספר מד"ב, לכן כנראה אנשי "עם עובד" חשבו שלא ראוי להתייחס אליו.

לטענתה, ההפרדה בין תרבות גבוהה ונמוכה מלאכותית לגמרי, והיא אומרת שמה שג'קסון עשה עכשיו עם קינג קונג זהה למה שפייר מנארד של בורחס עשה (הוא כתב מחדש את דון קישוט), אבל אצל בורחס זה נחשב רעיון גאוני, ואצל ג'קסון זו גחמה של בימאי עם תקציב גבוה מדי.

עוד טענה שלה היא שז'אנרים אהובים ונחותים נוטים להיכנס בדלת האחורית של הקאנון: נגיד, אופיר טושה גופלה ומאיה ערד כתבו ספרים שהם בערך מד"ב (על טושה גופלה שמעתי רק ביקורות רעות, אבל ניחא), וזכו להכרה תרבותית, בעצם, ז'אנרים מפלרטטים זה עם זה, וכל ההבדל בין גבוה ונמוך מלאכותי.

אוף, די, מספיק להיום.

בשבוע הבא: ג'יימס בונד!