לשאוף לנשוף

ביום ראשון, ה-2.7 ימלאו למלכה האם 60 שנה. לכבוד האירוע המשמח הזה התאספנו אנו, בעלה האוהב וילדיה הסוגדים, ואנו נוסעים לסוף שבוע בצפת, או בנהריה, אבא שלי לא סגור על זה. הוא טוען שזה במלון רימונים בנהריה, אבל במלון רימונים טוענים בתוקף שאין להם מלון בנהריה, אז יכול להיות שזה בצפת. האמת היא שזו הייתה אמורה להיות הפתעה, אבל אתמול היא התחילה לתכנן את הקניות של סוף השבוע, אז אבא שלי נאלץ להגיד לה שהיא לא צריכה לעשות קניות. קצת התבעסנו מזה שאין הפתעה, מצד שני, הידיעה שאנחנו יכולים לשמור ממנה סוד גורמת לפרצי עליצות בלתי צפויים במשפחה.

הדור הצעיר קנה לה טבעת מהממת, שאני בחרתי, והבחירה שלי לא הייתה חפה מאינטרסים: מן הידועות היא שבבוא היום כל תכשיטיה של המלכה האם (אלה ששרדו את הפריצה) יעברו אליי, ולכן יש להקפיד רבות בקניית תכשיטים.

זה אומר שבסוף השבוע הזה אני אנוח המון, אקרא המון, וכנראה לא אהיה ליד אינטרנט. יהיה מעניין.

אחרי כמעט שלוש שנים במדמנה רוחשת זו, אני חושבת שראוי להתפנות לאחת הסוגיות העיקריות של הבלוגיה, אולי אפילו לסוגייה השנייה בחשיבותה אחרי הכתיבה: המגיבים. ישבתי עם צוות מומחים בעלי ניסיון של שנים רבות באינטרנט ובבלוגיה כדי לנסות לחלק את המגיבים לקטגוריות, ואחרי חודשים של עבודה קשה, הנה התוצאה לפניכם, יס יס!

דיסקליימר: רוב המגיבים הם אנשים מקסימים בתכלית שאני מאוד אוהבת לקרוא את התגובות שלהם, והמון פעמים עזרו לי להבין דברים בעצמי ובצורת המחשבה שלי, יס יס!

בלוג יפה, מוזמנת לשלי:

המגיבות האלה די חביבות עליי. נגיד, אני יושבת בביתי הקט מול המחשב, לבושה בתחתונים בלבד, עוד לא צחצחתי שיניים ואני שופכת את דם לבי על המקלדת - התוכי שלי התעופף, החתול שלי מקיא דם והלב שלי שבור, אתמול גיליתי שבן זוגי בוגד בי עם גמד צ'רקסי (ושכח לצלם את זה) ויש לי דלקת ואגינלית. ואז, מאיפשהו מגיעה הפאקצה המהממת עם ה"בלוג יפה, מוזמנת לשלי!" ומזכירה לי שעוד יש יופי ושמחת חיים בעולם הזה.

נ"ב: מעולם לא נעניתי להזמנות האלה, יכול להיות שעולם שלם נעלם ממני בגלל זה?

רוכבי הרייטינג:

הם קצת יותר מתוחכמים מ"בלוג יפה מוזמנת לשלי", הם קוראים כמה מילים בפוסט ומגיבים באופן שממנו אפשר איכשהו להבין שהם קראו את הפוסט, ושעכשיו נורא כדאי לי לקרוא אצלם.

הגילניות:

אני חושבת שמדובר בתת זן של הפקצות, ואצלן התגובה היא, "חחחח, בחורה בת 34 כותבת בלוג, חחחח". אני די מבינה אותן, גם אני בגיל 8 חשבתי שאנשים בני 34 כבר מדיפים ריח כבד של זקנה, אבל אחת התגובות שהכי שעשעו אותי בהקשר הזה הייתה, "איזה מגניב שבחורה בגילך כותבת מצחיק ובשנינות", טוב, ידוע שכשעוברים את גיל 14 חל תהליך הסתיידות מוחי מואץ, ואני צריכה להודות על זה שאני עדיין זוכרת איפה הנחתי את הטיטול שלי.

ההוא שחושב שהוא יודע לכתוב:

עוד זן של מגיבים שאני אוהבת במיוחד, בזכות שעות השעשוע שהוא מספק לי. מדובר באנשים שאוהבים להכניס מילים לועזיות וביטויים מקראיים שהם הרגע המציאו או להשתמש בשפה גבוהה ומעוותת, נגיד "אין שום תוחלת בכתיבת הבלוג הזה" או "נמצאתי למדה" או שמא "הבורות שלך אינהרנטית". כעת, לא נותר לי אלא לצאת בקריאה נרגשת: אל תשתמשו במילים שאין לכם מושג מה המשמעות שלהן, תפסיקו להתעלל בעברית, ורכשו מילון, מאוד מועיל, מילון.

המגיהים:

אלה מגיעים מייד אחרי אלה שחושבים שהם יודעים לכתוב, וכנמלים שקדניות מתקנים את השגיאות שלהם. אותם אני ממש אוהבת, אבל ממש, אך המניעים שלי נגועים בחיבה אישית.

המגיב המיתמם:

בא מישהו, מסביר לי שאני נורא מכוערת ואף מפחידה, רעה ומרירה, צינית ועוקצנית, ושבכלל, חבל שהמלכה האם לא עשתה הפלה, וכשאני עונה תשובה נזעמת מייד אחריה מגיעה התגובה הנדהמת: אבל מה את רוצה? רק ציינתי עובדה! עובדה זה לא דבר מעליב! וואלה, איך לא חשבתי על זה לבד?

המנתח:

מגיע קורא חדש לבלוגי, או שמא קורא ישן, קורא פוסט אחד, ואז בתגובות אני מוצאת ניתוח מסעיר של האישיות שלי, הסיבות בגללן אני כותבת, הנקודות העוורות שלי לגבי עצמי, ומה אני צריכה לעשות כדי שחיי ישתפרו (נו, ברור שלמנתח יש פתרונות, הוא זה שיודע). עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון - אני מאמינה שמי שקורא אותי לאורך זמן מכיר אותי די טוב, אין מה לעשות, אחרי שלוש שנים כל קורא מיומן יצליח לבנות פרופיל פסיכולוגי די מוצלח שלי, אבל על סמך פוסט אחד? זה מעליב, אני בחורה מורכבת אני!

המתחילן האלים:

אלה הילדים שבבית ספר משכו לילדה שהם אוהבים חזק חזק בצמות, וכעת, כשאין צמות אבל יש מקלדת, הם מגיעים, קוטלים, קוטלים, קוטלים, מסבירים לי כמה אני מגעילה ועלובה, ואז מחכים לשלב ב' - בשלב הזה הם פתאום נחמדים, ואני, כמו אישה טובה, אמורה להתרגש עד דמעות מזה שמי שאתמול הוריד לי כאפות ללא הרף מוכן להתייחס אליי יפה. אז הנה, טיפ קטן בשבילכם: אם אתם קוטלים מישהו פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט, די ברור שאתם ממש חושקים בו ולא הצליח לכם. קצת אלגנטיות ופאסון, אנא.

ההוא שנכנס במקרה:

הוא הגיע לכאן ממש במקרה, מהעמוד הראשי, לא, הוא לא קורא אותי בקביעות, מה פתאום? במקרה, במקרה הוא הגיע. באותו מקרה הוא גם יודע מה קרה פה באוגוסט 04, ועם כמה גברים הזדיינתי מאז שפתחתי את הבלוג (שבעה. מתוכם שניים בלוגרים, שניים חדשים ושלושה זיונים ממוחזרים).

ההוא שלא קורא:

סוג שאני קרועה עליו, באמת, זה הסוג שאני הכי אוהבת. כל תגובה שלו מתחילה ב"הפסקתי לקרוא אותך מזמן, אבל..." ואז מגיע שצף קצף, בד"כ כעוס ובקי להפליא, שמאוד קשה לי להבין איך מישהו שלא קורא כאן מסוגל לו בכלל. אני מבינה את הצורך להגיד "אני לא קורא אותך!" זה אמור להעיד על סוג של בוז, אנינות ואפילו להעליב אותי, שלא נמצאתי ראויה לקריאה. אבל בחייאת, זה השקר הכי מטומטם בעולם האינטרנט, והוא לא מחזיק מים. הנה, אני יוצאת מהארון: חוץ ממקרה אחד, וזה היה כי היו מעורבים שם רגשות עזים ומזיקים מדי, מעולם לא הפסקתי לקרוא מישהו שאני לא סובלת. להפך, ככל שאני מתעבת מישהו יותר אני אקרא אותו יותר באדיקות, וברור לי שאני לא היחידה שעושה את זה. זה טבעי, זה הגיוני, זה כמעט בלתי נשלט, וההתכחשות לזה מגוחכת לגמרי. היא לא מעליבה את זה שהפסקתם לקרוא, ורק מוציאה אתכם טפשים.

ההוא שלא יקרא:

זה מישהו שעד עכשיו קרא, אבל כעת, בגלל משהו שעשיתי, הוא יעניש אותי באי קריאה. זה חמוד, רק שאיכשהו אני לא מאמינה שהוא לא יגיע לבדוק את התגובה שלי לתגובה שלו, ובכלל, כמו שכתבתי בסעיף הקודם, הכי קשה להפסיק לקרוא אנשים שמעצבנים אותך, למה לאיים סתם? יש גם את אלה שכותבים "אני לא מתכוון להגיב לזה יותר!" ואז מוצאים את עצמם נגררים להמשך הויכוח כאילו אף הצהרה לא נאמרה. מספיק, לא חינני. מאיימים רק כשמתכוונים לעמוד באיום, ולא יוצאים בהצהרות דביליות, זה מעליב.

פלוס דרושים!

דרושים ראשון: האזרחית

חבקני הביצות: כבר הרבה זמן אני מתכננת פוסט על זן המגיבים שאני קוראת לו "חבקני הביצות". חבקן הביצות הוא ציפור טפילה שניזונה מצערם ומצוקותיהם של אחרים. כשהיא מזהה משהו כזה היא מייד קופצת פנימה, מחבקת את כותב הפוסט ומשתתפת בכנות בצערו. זה די נעים, חמים ומנחם, אבל הבעייה עם חבקני הביצות היא שהם לא יתנו לך לצאת מהמצב הזה, שכן אז ייעלם גם מקור כוחם. לפיכך האינטרנס המובהק שלהם הוא שימשיך להיות לך רע.

דרושים שני: השמוצקינית

שמוצקית (האתר שלי) , 20:12 27/6/2006:
יש עוד-
האינטלקטואלים המשמימים שמתייחסים לכל דבר בכובד ראש ובארכנות טרחנית (סבסטיאן וג'ון למשל)
חסרי חוש ההומור- לוקחים כל דבר ברצינות וכשהם מתבדחים זה הכי לא מצחיק בעולם. פימייל למשל.
הידעונים שמחפשים מהר בגוגל כדי להראות שהם יודעים יותר- אחת טית ואין לה מתחרים.
יודעי דבר- אלה שמכירים אותך מהמציאות אבל הם לא מזדהים ורק מפזרים רמיזות מכוערות אך מאד מושכות ומעניינות את הקורא מבחוץ.

דרושים שלישי: הדודה

דודה (האתר שלי) , 13:23 27/6/2006:
המגיב שמתחיל אתך
המגיב שמפרט איך הוא רוצה לזיין אותך
המגיב ללא שם שהוא בעצם בחורה
המגיבה ללא שם שהיא בעצם בחור
הראשון השולט
המגיב אחרי יומיים וחצי
המגיב ש"אין לו כוח לקרוא את כל התגובות מעליו"
המגיב הנשוי ש"רק רוצה לדבר אתך במסנג'ר"
המגיב שרצה להגיב בעילום שם אבל שכח להוריד את הלינק לבלוג שלו

"את לא כותבת על עצמך", אמרה הדיווה בפגישתנו במוצ"ש. הדיווה רואה דברים. יש לה עין חדה, והמרחק הוא כזה שכבר יש חיבה, אבל היא עדיין יכולה לראות אותי בפרספקטיבה. יום אחד אני אכתוב פוסט משעשע על איך ככל שרמת הקרבה עולה, הפרספקטיבה נעלמת, ואיך האנשים שאני הכי אוהבת בעולם הם האנשים שהכי מעצבנים אותי, יום אחד, עכשיו אנחנו באבחנה של הדיווה.

חשבתי על זה קצת, ואני לא כותבת על עצמי כי עצמי כרגע לא כל כך בסביבה. אני בתרדמת חורף עכשיו, או שמא בגולם, מחכה שדברים יתחילו לקרות ולזוז, ובינתיים אני רק נשענת לאחור וחווה את השקט הזה. זכורה לי עוד תקופה כזו של אוטיזם, זה היה כשהייתי בקהיר. סדר היום שם היה מאוד קבוע. קמים בצהריים, הולכים לחדר כושר, חוזרים, אוכלים, תדרך לפני טיסה, להעיף את הטיסה, חזרה הביתה, אוכל, לישון. שבעה חודשים הייתי בתוך בועה, וזה לא היה רע. יצאתי מהבועה ההיא הרבה יותר בריאה ושלמה מכפי שנכנסתי אליה. אחריה נגמרו הדייטים והסטוצים והתחילו מערכות היחסים, ואני סקרנית לדעת כבר מה מצפה לי כשהבועה הנוכחית תתפוגג.

בינתיים אני מחכה, נהנית מהיציאות השגרתיות אל מחוץ לשגרה. הכול בסדר, שום דבר לא מעציב אותי, צריך לעשות המון דברים כל הזמן, ויש רגעים של שמחה גדולה, אבל התחושה הכללית היא של ציפייה רגועה. כאילו העתיד מחכה בסבלנות לספטמבר.

עד אז אני מקווה שימשיך להיות טוב, ככה, איך שעכשיו.

הערה קטנה: בזמן האחרון מעירים לי שאני שיפוטית נורא. אכן, אני אדם שיפוטי, ואני לא מצליחה להבין מה לא בסדר בזה. מוסר נקבע אחרי שיפוט של מה טוב ומה רע, איך אפשר להיות אדם מוסרי בלי להיות שיפוטי? אני מודעת לזה שיש דעות אחרות, אבל זה לא אומר שבגלל זה לי לא צריכות להיות דעות, או שאני אמורה לחשוב שהדעות שלי שוות ערך לדעות אחרות. זובי שוות ערך, הן הדעות שלי ובדרך כלל הגעתי אליהן אחרי חשיבה מרובה, ולכן הדעות שלי יותר שוות. אז אני שיפוטית, כן, אבל נראה לי שעדיף להיות שיפוטית ולא לנוע בבריכה חמימה שבה הכול שווה להכול ואין טוב ורע.

או-קיי, גופי התקשורת הגדולים התחילו לשים לב לקיומם של הבלוגים, ואולי הם מתחילים לשים לב שיש כאן סצנה שוקקת למדי, ואפילו בעלת השפעה לא מבוטלת, אבל אני מתחילה להתבעס מהטיפול התקשורתי בכל מה שקורה כאן. אחרי התוכנית של אילנה דיין, שהייתה רדודה למדי, התנחמתי במחשבה שנו, הם לא ממש מבינים בבלוגים, לא נורא, אבל הכתבה של דודי גולדמן כבר עצבנה אותי ממש. אם כבר מישהו שקורא בלוגים והיה בלוגר בעצמו כותב כתבה על בלוגים, לא מגיע לנו טיפול קצת יותר מעמיק מ"יש כמה קבוצות, פקאצות, רווקות שכותבות ברווח שבין הלב לואגינה (אלוהים, הרווח שבין הלב לואגינה, איזה ביטוי עלאק שנון בסגנון הניינטיז). וטיפול רדוד א-לה מעריב לנוער?

שוב צריך לקרוא על מה זה בלוג, על זה שיש זיונים בין בלוגרים, ועל זה שיריב טיפוס אדיש, איזה גילוי, חבוט טיפוס אדיש.  שנייה, אני אתפעל: שיואו. יריב לא כותב בלוג משלו? באמת? תחקיר, מה יהיה על תחקיר לפני שכותבים כתבה?

דודה מלכה היא דנה ספקטור של הרשת? נו, באמת, אם היינו חוזרים עשר שנים אחורה אז היית אומר שהיא עירית לינור של הרשת? בחורה לא יכולה לכתוב היום בצורה אישית ושנונה בלי שישוו אותה לדנה ספקטור? מה הדמיון בכתיבה שלהן? ששתיהן נשים?

הסצנה קיימת כבר כמה שנים טובות, קורים פה דברים מטורפים לגמרי, הבלוג של ולווט משפיע על עולם התקשורת בצורה ממשית. הבלוג של mybody נותן לנשים קול לספר את הסיפור שלהן, הבלוג של אנת'יאה חשוב מאין כמותו, הבלוג של הרווק נותן לי פתח לראש של שוביניסט מגעיל, של יונתן מאפשר לי לראות מה קורה אצל ילד נבון להפליא בן 11, ובמה הכתבה עוסקת? בזה שבלוגים הם מין, נו, יומנים כאלה שבהם שוביניסטים ורווקות מרירות שופכים את הלב?

וואלה, שאפו, באמת.