ללכת שבי אחרייך

חיכיתי במשך ימים לאות חיים, להכרה.

היא לא הייתה בבסיס, אבל גם לא התקשרה, לא שלחה מילה.

התכוננתי ליום שבו היא תחזור - ידעתי שבו-ביום היא תיאלץ להתמודד עם זה.

אנחנו ניאלץ להתמודד עם זה.

ועם כל ההכנות הנפשיות האלה, ברגע שהיא נכנסה לחדר, הלב שלי החסיר פעימה.

אחר כך הוא החל לפעום מאוד מאוד חזק. חשבתי שכולם שומעים.

היא התיישבה לידי, שאלה מתי אנחנו מדברות.

"מתי שנוח לך", הצלחתי לסנן, מנסה להישמע טבעית, ובפנים - תזזית אחזה בי.

היא הבטיחה שעוד באותו יום - הרי למחרת אני נוסעת, וגם היא.

אמרה שתבוא אליי אחרי המשמרת. והיא באה.

בחוץ הכל רטוב, והגשם מוסיף לטפטף בעצלתיים, בחדר אנשים - ואנחנו רוצות לבד.

אנחנו מתמקמות בפינה הומת-אדם בדרך כלל, אך נטושה בשעה זו.

מדברות. על הכל, על כלום, על המכתב.

היא אומרת שהיא מוחמאת, שהיא שמחה לקרוא אותו.

ראיתי "אבל" גדול מאוד מתקרב. זה לא שלא צפיתי אותו, אולם יראתי ממנו.

"אבל את יודעת שהייתי חייבת, נכון?"

היא אומרת שהיא יודעת, כן, ומבינה - מהיכרותה עם הנפשות הפועלות.

חיוך. חיוך.

היא שואלת מה אני רוצה לשמוע ממנה.

ואני יודעת בדיוק, אני רוצה לשמוע שגם היא מרגישה כך, שגם בה יש אותה הכמיהה

ואותו הגעגוע.

ואני שותקת. שותקת, סוערת, לא יודעת איך לתפוס את הכדור הזה, שהיא זרקה בחזרה היישר לידיים שלי.

אני רוצה לומר לה שהיא יודעת בדיוק איזו תשובה אני רוצה.

אני רוצה להטיח בה את כל היופי שאנחנו יכולות להיות.

אני רוצה לבכות, כדי שתבין.

ואני שותקת, מנידה בראשי, היא מבקשת את עזרתי ואני כלואה בתוך בית החזה שלי,

מחכה לפרוץ בנשיפה הבאה.

היא מנסה את מזלה שוב. מה אני רוצה, מה אני רוצה. מה היה לא ברור?

was it vague?

היא צוחקת, אומרת שדווקא ממני ציפתה למשהו בוטה יותר.

ואני כמעט אומרת לה שלא רציתי לעשות מזה מכתב אהבה משתפך,

אבל במקום זה אומרת רק שפחדתי להרחיק אותה.

"איכזבת", היא אומרת בקריצה. ואני מתנצלת עם קורטוב סרקאזם אופייני.

הדיון הזה על הישירות והבוטות שלי - או על החוסר בהן, הפעם - משעשע אותנו.

ועדיין היא אבודה. אבל מתוך האיבוד הזה היא יודעת לחזור לשביל הלבנים הצהובות.

היא חוזרת אליי - כחברה, כשותפה, כיועצת, כאשת-סוד.

בזאת היא עושה אותי מאושרת.

בזאת אני יודעת שאני לא מרחיקה אותה, אני לא מפחידה אותה. אני לא מגזימה.

ייתכן, מלבלבת בי תקווה קטנה, שהרעיון אפילו קורץ לה.

הרי שתינו יודעות - היא מוכנה, והיא אמיצה, והיא סקרנית. והיא רוצה את השינוי והיא חייבת לדעת.

זו רק שאלה של שחרור אחיזה, ואם היא מוכנה לקחת צעד אחד קדימה.

אנחנו מסכימות שזו צריכה להיות שיחה רצינית ועמוקה, ואל לנו לנהל אותה בזמן ההוא, בלחץ.

אני יוצאת הביתה, וגם לוקחת רגילה, ונתראה רק בעוד שבוע. אבל נחכה.

היא שואלת אם זה בסדר מצדי, ואני מבטיחה לה שכן. הרי כך יהיה נכון יותר.

אנחנו מדברות עוד קצת, על הכל ועל כלום.

קמות ללכת. לפני היציאה אנחנו מתחבקות, החיבוק הארוך בתבל.

הרגשתי אותה, הרגשתי עד כמה היא לא רוצה לעזוב, בדיוק כמו שאני לא רציתי.

יצאנו, הלכנו לכיוון המגורים. בדרך היא הזכירה שהיא צריכה מטען עם חיבור USB -

נגמרו לה הבטריות בנגן, ומחכה לה נסיעה מאוד ארוכה למחרת, וישעמם לה.

אבל לאף אחד אין, כמובן, בדיוק כשצריך.

אחרי בירור קצר הסתבר שיש לי מטען שמתאים בדיוק.

"אני הפתרון לכל הבעיות שלך..", צחקתי.

"אני באמת חושבת ככה, זה לא מצחיק..", היא ענתה.