את טיפשה, זה מה שאת. אם את חושבת שתוכלי אי-פעם לצאת ממערבולת התיעוב העצמי והדיכאונות בזכות מישהו אחר, אם נדמה לך שתצליחי להרשות לו להוציא אותך מהרפש - את טועה טעות מרה. עד שלא תאהבי את עצמך, או לפחות תכבדי את עצמך בהבנה שאת ראויה לאהבה - אין אדם שיוכל להציל אותך. אין אדם שיחלץ אותך מעצמך, ואת הכי הרסנית בעולם. לך. רק לך.
זה כבר מעבר לתמימות, זו טיפשות גרידא. אני שונאת אפילו לחשוב את זה, אבל אני מרחמת עליך.
הוא לא טוב לך. את יודעת את זה כבר מזמן ומתעלמת בכוונה. הוא מזין את הפגיעה שלך בעצמך, וביום מן הימים - כנראה שלא רחוק מדי מזמן כתיבת שורות אלה - נבואות הזעם השחורות שלך יתגשמו, ואת תיוותרי חסרת כל. אני יודעת איפה אני אמצא אותך אז, ומפחדת מזה. יותר מכל אני מפחדת שאאחר את המועד.
ואפילו אם לא - אני לא בטוחה אם אני כבר אוכל להציל אותך. אני מרגישה שאני בקושי מכירה אותך, אף על פי שאני מבינה לגמרי את רחשי ליבך, שלא עברו מטהמורפוזה ביחד עם שאר חייך.
אני לא יודעת אם תפני אלי, אחרי שוויתרת באופן שהיה מעליב מאוד, לו הייתי במקום אחר בחיי.
אני לא יודעת אם תפני אלי, אחרי שניסיתי להושיט לך יד, ואחרי שדחית אותה בצורה אגבית כל כך.
ולא יודעת אם אני אוכל לעזור, ולא יודעת אם אי פעם תביני איך לא להרוס לעצמך את החיים.
אחד הדברים הטיפשיים ביותר שעשית היה להפסיק את הייעוץ שאת יודעת שאת זקוקה לו כל כך. את דופקת את עצמך כל כך שזה מכעיס אותי!
אלה החיים שלך ומכעיס אותי שאת אפילו לא יודעת איזה הרס את זורעת סביבך, עיוורת לחלוטין למטחי האש והגפרית בביצה הפרטית שלך.
אני לא מאמינה כמה הרבה כתבתי, וכמה זעם ואכזבה הצליחו להתעורר אצלי ברגע.
אני אחתום בזאת את העניין.
-=O=-
ואת. אולי אינך עיוורת למרחש סביבך, אבל את מפחדת. וממה? מהאושר שלך-עצמך? את מפחדת שאולי, במקרה, יהיה לך טוב?
בואי נתחיל מחדש.
אני חושבת שהתאהבתי בך.
אני גם חושבת שאת התאהבת בי.
אני תוהה אם זה מפחיד אותך, לגלות פתאום את התחושה הזאת, את המערבולת בפנים, לגלות את המגע הכי נכון שהרגשת מעולם.
עכשיו את יותר ממוזמנת להוציא אותי מהסרט שאני חיה בו, ורצוי בתוספת שתי סטירות לחי - כדי שאפנים.
הלוואי ויהיה לי האומץ לערוך את השיחה הזו איתה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
