| 9/2005
 ושוב אני חולה
זה התחיל ביום ראשון בערב. הייתי בלוד בשיעור דרבוקה עם הילדים. היתה קבוצה קצת רועשת. הרגשתי שהגרון מתחיל לכאוב. אמרתי להם שאני לא אוהב שמתחיל לכאוב לי הגרון, שהם רועשים מדי. חשבתי שזה בגלל שנאלצתי לדבר בקול רם כדי לגבור על הרעש, שהרמתי את הקול בלי להרגיש. אתמול כשקמתי עם כאב הגרון בבוקר, הבנתי שזה לא מהשיעור, והיום כבר היה ברור שאני חולה. הגרון כואב ואני טיפה חלש. לא נורא, אבל בהחלט סיבה להיעדר מהעבודה ביומיים הקרובים... היום עוד ניסיתי להיות גיבור ולעמוד בהתחייבויות שלי. נשארתי עד תשע וחצי בערב בעבודה. טמטום צרוף. אני סולח לעצמי על זה. זה לא היה חכם, אבל באמת רציתי לעמוד בהתחייבויות שלי. הבוס ראה אותי, מה שאומר שלפחות יצאתי אחראי, אכפתי ומשקיען (מה שאני בדרך כלל לא...).
עכשיו לנושא יותר חשוב.
שניים מאחי האהובים (כולם אהובים עלי וגם אחותי למען הסר ספק) העלו טענות בנוגע למה שכתבתי כאן.
אני רוצה להתייחס לטענות של שניהם.
האח הקטן ביותר מעלה טענה שכדי לחיות בהווה צריך להתעלם מהכל. זאת טענה לא מדויקת. כדי לחיות בהווה צריך להתייחס להווה. להתייחס לכאן ועכשיו. להתייחס לאיפה אני כרגע, איך אני מרגיש כרגע, ומה אני עושה כרגע. אין המשמעות של לחיות בהווה להתעלם מהעתיד, אלא לא משמעותו היא לא לחיות את העתיד. אתן דוגמא: אם אני עובד עכשיו קשה וקורע את התחת וסובל כי בעוד שנה אני אהיה מליונר, אני לא חי בהווה, אני חי את העתיד. אני לא יכול לדעת מה יהיה בעוד שנה, אולי תדרוס אותי משאית מחר בבוקר... אני סובל בהווה, אני לא חי את ההווה, אני מתעלם ממנו, מתכחש אליו. אם אני בוחר להביט בהווה, זה עניין אחר.
אני אישית עבדתי בסטרט-אפ מטורף בשנת 2000. הבטיחו לנו אופציות הבטיחו לנו שנתעשר וקרעו לנו את התחת. כולנו קרענו את התחת על סמך עתיד לוט בערפל. מיותר לציין מה היה בסופה של החברה (רמז: אני לא מליונר...). כבר אז הבנתי שזה לא הגיוני. לא אהבתי לקרוע את התחת בהווה בעבור הבטחה מעורפלת לגבי העתיד. סירבתי לעבוד מעל למה שנראה לי באותו הזמן, אבל עדיין עבדתי הרבה מעל ומעבר למה שהייתי מוכן לעבוד היום. אני זוכר ויכוח עם ראש הצוות שלי לגבי שעות העבודה שלי - האם אני אמור לעבוד מקסימום 12 שעות או 12 בממוצע... לא להאמין.
אבל נחזור לענין. יש אנשים שהם וורקוהוליקים. אם תשאלו אותי, אלה אנשים חולים וחסרי חיים, אבל אם תשאלו אותם, העבודה היא החיים שלהם.
וורקוהוליק כזה, שעובד כמו מטורף הוא הדוגמא השניה:
הוא חי את ההווה כאן ועכשיו - ההווה שלו הוא העבודה שלו. הוא לא קורע את התחת כאן ועכשיו כי אולי הוא יהיה עשיר בעתיד. הוא קורע את התחת כאן ועכשיו כי אין לו חיים, וכי הוא מאמין שזאת מהות החיים שלו.
אני חולק כמובן על הגישה הזאת, אבל לצורך העניין, מעוות ככל שזה יהיה, אותו ורקוהוליק חי כאן ועכשיו, לפחות מבחינת ההיבט הזה.
יש לי הרגשה שהדוגמאות שלי קצת מפספסות את הנקודה, אז אם תעלינה לי דוגמאות טובות יותר בהמשך, אני אשכתב...
הלאה - אם אני חושב באמצע חוויה "מענין איך היא תיגמר" או לחילופין חושב איך אני אכתוב עליה כאן - ביומן, אז למעשה אני לא חי את ההווה, אני חי את הרגע שלמעשה לא קיים, את העתיד. אני לא יכול לדעת איך החוויה תסתיים, יכולות להיות הרבה התפתחויות. אני גם לא יכול לדעת מה אכתוב כשאתיישב לבסוף לכתוב כאן, יכולות להיות הרבה התפתחויות עד שאגיע לכאן ואולי החוויה כבר לא תראה לי מספיק מענינת בכדי לכתוב עליה כאן.
כל האמור לעיל לא סותר מחשבה לגבי העתיד. נניח שאני מחליט לאפות לחם (לא עשיתי זאת הרבה זמן, אבל זה היה כיף, אני עוד אחזור לזה). אפיית לחם כרוכה בכמה תהליכים:
אני צריך להכין מחמצת - לשים קמח בכלי, להוסיף מים, ולתת לו להחמיץ במשך כמה ימים.
אחר כך אני צריך לערבב את המחמצת בבצק חדש, ללוש, ולתת לו לתפוח.
תיארתי כאן כמה שלבים. לחיות בההווה פירושו לתת תשומת לב להכנת המחמצת. אמנם היא רק שלב בהכנת הלחם, אבל היא תהליך בפני עצמו. כלומר - בעת הכנת המחמצת אני מרוכז בתהליך הכנת המחמצת. אני לא מרוכז באיך יהיה הלחם, אלא באיך אני עכשיו מכין את המחמצת. כנ"ל לגבי הלישה, ההתפחה ושאר השלבים. המטרה הגדולה היא הכנת הלחם, המשימה - להתרכז בכל שלב. אני נוקט כאן במינוח צבאי מה, אבל במקרה הזה זה מאד במקום. יש מטרה גדולה, אני לא שוכח אותה, אבל אני לא שוכח שכל משימה שבדרך חשובה על מנת להגשים את המטרה. המשימה היא בהווה. היא מה שאני עושה עכשיו. וכמו בקרב, אני לא חושב על המשימה הבאה כשאני באמצע המשימה הנוכחית, וכמו בקרב, ושוב סליחה על הדימוי, עשויות להיות הפתעות. המטרה עשויה להשתנות וכן המשימות באמצע. אולי פתאום אחליט לעשות עוגה במקום, ואולי פתאום תתקלקל לי המחמצת או כל הפתעה אחרת שתאלץ אותי לשנות את התוכניות, לכן אין טעם לבזבז את זמני במחשבות סרק על העתיד.
אני רוצה לסייג את עצמי עוד קצת - אם אני מתכנן משהו, אני כביכול חושב על העתיד בזמן הווה. פה יש תהליך טיפה שונה. אני יוצר משהו בהווה - כאן ועכשיו, אבל במרחב אחר - במרחב הדימיון שלי, אבל לא אכנס לזה כרגע, אחרת אסתבך עם עצמי.
הלאה - לגבי הטענה של הטלויזיה - אם אני צופה בטלויזיה אני כאן ועכשיו צופה בטלויזיה. גם אם אני זומבי, אני עדיין זומבי מול המסך כאן ועכשיו. אם אני מזדהה אם העלילה ונטמע בתוכה, אז עכשיו אני חלק מהסרט, אני בתוך הסרט.
לגבי הטענה שקשה לחיות רק בהווה - נכון, זה האתגר.
עוד הועלתה שאלה מה זה "הכל מסתדר בסוף"? הכוונה היא שכל דבר בחיים מסתדר. משהו שמאד מאד מטריד אותי ברגע עשוי להיות חסר משמעות בעוד שנה. החיים חזקים מהכל. אנשים חיים גם בלי תאר באוניברסיטה (מת על הדוגמה הזאת), על שכר מינימום, עם כל מיני נכויות ומומים, החיים חזקים. אושרו של אדם לא נקבע על סמך עושרו ולא על סמך הרבה תכונות אחרות. אושרו של אדם לרוב נקבע על פי הגישה שלו לחיים. ברגע שמכירים בכך שכל דבר מסתדר בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר, ולא מונעים מהפחד, החיים הרבה יותר פשוטים. קל להגיד, קשה לבצע. אני מכיר בטענה הזאת, אבל מתקשה ליישם. משהו אומר לי שהגיע הזמן שאתפטר. שאתפטר מבלי שתהיה לי עבודה. שאתפטר כדי שאתפנה למצוא עבודה. הפחד לגבי העתיד מונע ממני לבצע את הצעד הזה. ברור לי שאסתדר בכל מקרה. ברור לי גם שכל עוד אני בעבודה, קשה לי למצוא עבודה אחרת - מצד אחד נח לי (לא טוב לי, אבל נח) ומצד שני אין לי את הגמישות לטלפן, ללכת לראיונות וכו'. עכשיו אם אתפטר, יהיה לי אורך נשימה של חודש. ואם לא אצליח למצוא עבודה אחרת בחודש הזה, תמיד אוכל לחזור, אם לא לחברה בה אני עובד, לחברה אחרת, כלומר אין ממש מקום לדאגה, אבל אני מודה, אני רק בנאדם והפחד עדיין חזק מדי.
המוות גם הוא פיתרון לדברים. אני לא הייתי מזלזל במוות כפיתרון. המוות למעשה הוא הפיתרון הסופי לבעיותי בגלגול הזה. זה לא אומר שאני הולך להתאבד, אבל אני בהחלט לא פוחד ממנו. הייתי קרוב אליו מאד בשנים האחרונות. כל כך קרוב שכבר הייתי בטוח שהנה הוא בא. אני יכול להגיד לכם בודאות שהמוות לא מפחיד. המוות הוא הקלה. הוא השחרור האולטימטיבי.
אני מקווה שהבהרתי את עצמי בנקודות האלה.
עכשיו אני מתפנה לאח השני, הגדול יותר:
דבר ראשון לגבי ספרי מודעות למיניהם - כמו בכל תחום חלקם שטויות. חלקם דביליים להחריד וחלקם טובים. אם נקביל את זה לספרות טכנית בעניני מחשבים (עוד ז'אנר שחביב עלי), יש ספרים שהם הרבה צילומי מסך, דפים עבים, ומעט מאד חומר שימושי, ולעומתם יש ספרים שהם דוקא תמציתיים וממש לעניין.
המשותף לשני הז'אנרים זה הצורך בתרגול. ספרי מודעות לרוב מכילים תרגילים. אם הם לא מכילים תרגילים (מדיטציות, דמיון מודרך או סתם תרגילים מחשבתיים), הם לא שווים הרבה. אם לא עושים את התרגילים, גם אז ערכם לא גדול. תכנות ומודעות עצמית דורשים תרגול. עד שלא מתרגלים לא מבינים את הדברים באמת, הם לא שוקעים. לקח לי זמן להבין את זה בתכנות (קראתי ספר מתחילתו ועד סופו וכשהתיישבתי מול המחשב, הבנתי שאני לא מבין כלום) ולקח לי גם זמן להבין את זה בענייני מודעות. מודעות דורשת תרגול והתמדה. אם אני מפסיק לתרגל, ההתקדמות נעצרת. לפעמים אפילו יש נסיגה. עוד גורם שצריך לקחת בחשבון - המוכנות הנפשית לקבל ולהבין את הדברים. הספר הנוכחי לא מחדש לי המון. הוא חוזר על רעיונות שקראתי כמה וכמה פעמים, אבל הפעם אני מסוגל להתחבר גם לטכניקות שהוא מציע כדי להתקדם. פתאום אני מסוגל להבחין שהחלק החושב שבי טוחן לי את המח. שיש משהו בתוכי שמייצר מחשבות נון-סטופ ומפריע להוויה - מפריע לחוות את הרגע. כשקראתי על זה לראשונה בספר של אושו, לא הבנתי על מה מדובר. בכלל, הספר שלו עורר בי רתיעה מסוימת, שכן הוא גורו שטוען שדרכו היא הנכונה. הספר שלו גרם לי להרגשה שאם אני לא נוהג לפי מה שהוא מייעץ, אני לא בסדר, אני טועה. יש חשיבות מאד גדולה לבחירת הספר שמדבר אלי. ייתכן שהספרים שבחרת לא מתאימים לך. ייתכן שאתה עדיין לא בשלב בו אתה יכול להתחבר לדברים האלה.
אני מדבר כאן על רעיונות שנראים לכאורה פילוסופיים נעלים, אבל הם כאן ועכשיו. אלו רעיונות מאד פשוטים וישימים. אני מתנגד בצורה נחרצת ל"רוחניות" הפלצנית. לגישה של "אני יותר רוחני ממך".
אוה כמעט שכחתי - הטענה לגבי הסטלנים למיניהם. בתוך הטענה למעשה אתה מעלה את הבעיה. אותם סטלנים לא חיים את הרגע. הם בורחים מהרגע. הם משתמשים בסמים כדי לברוח מהתמודדות עם הרגע, עם הכאן ועכשיו. זה בדיוק השקר שאתה מדבר עליו - הם משקרים לעצמם. אם אני בוחר לחיות כסטלן מתוך מודעות עצמית גבוהה, זה עניין אחד. ואם אני בוחר להיות סטלן כי אני לא מצליח לחיות כאן ועכשיו - ההווה מאיים עלי, זה עניין אחר. למראית עין שני המקרים נראים זהים, אבל התוצאות שונות. אם בחרתי בצורה מודעת להיות סטלן, אני מודע למחיר. אני לא אתעורר בעוד 20 שנה וארגיש שפספסתי משהו, מפני שבחרתי בדרך הזאת בצורה מודעת - בדקתי כל כמה זמן אם היא מתאימה לי, והיא התאימה לי.
הבעיה היא עם המתכחשים למיניהם.
עכשיו אני יודע שנשמע שיש כאן סתירות בדברים שלי. יש לי שתי תשובות לגבי זה:
האחת - ההגיון הוא כלי מוגבל, לא כל דבר ניתן להסביר בצורה הגיונית, אבל זה שאני לא יכול להסביר משהו באמצעות טיעונים לוגיים, לא אומר שהוא לא נכון.
השניה - ייתכן שאני עדיין לא מבין את הדברים לאשורם. אשמח לקבל משוב ולפתח עוד את העניין.
דרך אגב, הרווחים מוקדשים לBlack Kala שהעירה לי שקשה לקרוא מה שאני כותב כאן מפני שאין חלוקה לפסקאות...
הגרון עדיין כואב לי. מחר אני בחופשת מחלה וככל הנראה גם מחרתיים.
יש ענינים שעוד לא פתורים. על פי הרעיון של לחיות את הרגע, אני לא אמור להיות מוטרד מהם. אחד מהשניים - או שהם יפתרו מאליהם, או שהם יחכו עד שיהיו לי הכוחות להתמודד איתם.
הכל טוב ויפה, אבל בכל זאת, שלא תבינו אותי לא נכון, אי לקיחת אחריות, היא לא ממש לחיות את הרגע, ויש לה מחיר - חובות שתופחים וכו'.
לילה טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
