פותחים את המרתף

ושוב גל לחץ בעבודה, שלא משאיר לי פנאי לנשום. אפילו לעובדה שאני והזוגה שנתיים ביחד נתתי לחמוק מתודעתי. בזיון.

לא חשבתי שאני עדיין מסוגל להיסחף ככה למערבולת העכורה הזאת, אך הנה, במפתיע, שוופ ואני בפנים. אין לי זמן לנשום, אין לי פנאי לכתוב (שלא לדבר על לקרוא, ועם כולכם הסליחה), רבאק, הייתי השבוע, במצטבר, שעתיים בבית (אם מורידים שינה, מקלחות וכתיבת צ'קים של וועד בית). שעתיים.

בנוסף, המחשב בבית קרס. מת. כנראה הלך הספק כח, אבל למי יש זמן וכוח לזרוק אותו למעבדה.

ולקינוח, שבוע מילואים, אימון בבאלי"ש. כמעט כמו לחזור הביתה...

אנקדוטה משעשעת: המג"ד במילואים הציע לי להפוך ממש"ק לטבח, במילואים כמובן. נראה לי שאני אלך על זה. עדיף לבשל מלפקד על בט"שיות.

אני חי, פחות או יותר. לא מי יודע מה טוב, לא מי יודע מה רע.

ומתגעגע. לכולכם.

להתראות, בתקווה בקרוב.

נ.ב.

למי שתוהה, זאת תמונה מקורס הבישול. היא מאוד הולמת את ההרגשה...