המילואים קצת הממו אותי.
שנתיים ומשהו שלא יצא לי, ודקה אחרי שעליתי על מדים כבר הרגשתי כאילו לא פשטתי אותם מעולם. ולא, אני לא מדבר בנוסטלגיה, לא לא.
בזבוז הזמן והכסף, חוסר התוחלת של המערכת, שעות וימים שפשוט מושלכים לפח.
אימון הסבה של הגדוד: שבוע מילואים, הרה לימודים. רבים מאנשי הגדוד שינו תיפקוד, מבנה הגדוד השתנה. אלא מה, ההסבה מבחינתי בסה"כ אומרת שיש לי פחות מה לעשות. אותו דבר רק פחות. אז מתוך השבוע, כשלוש שעות לימוד היו רלוונטיות, עוד כעשרים לא רלוונטיות, ועוד כיממה שפשוט לא היה מה לעשות בה. רשמית.
עזבו אידיאולוגיה (מערכת שנועדה להרוג ולחילופין אין מי שישמור על הארץ וכולו), עזבו את העובדה שיש לי יותר מדי עבודה ואין לי זמן לחיות. עזבו הכל. קשה לי עם אנשים שמזלזלים בי, מזמנים אותי סתם לשבת בבאלי"ש ולשמוע דברים שאפילו בצחוק לא מענינים אותי. מעצבן אותי שמבזבזים לי את הזמן. אם זה בפקקי תנועה ואם זה במילואים מיותרים. אתם צריכים שאני אעשה משהו, תזמנו אותי. אבל אם לא, עזבו אותי לנפשי, תודה.
קורס הבישול עומד להסתיים, מה חבל. עוד שני שיעורים וזהו. משאיר טעם של עוד, תרתי. למדתי הרבה, קיבלתי מוטיווציה, וקיים סיכוי סביר ביותר שבסוף הפרויקט, אחרי שאתפטר, אלך לעבוד במסעדה. הצעות עבודה (למרץ, פחות או יותר) יתקבלו בברכה.
אני מתגעגע לכתיבה. רוצה, אבל לא יוצא. בקרוב, בתקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
