פותחים את המרתף

הוא שט להנאתו, משחק לו באדם קטן מגומי.

לוחץ על הבטן, נותן לאדם להתנפח, לבלוע מים, ואז לוחץ שוב, שישפריץ.

הוא בא לפה כי פה המים לא קופאים אף פעם. זה בגלל החימום.

יש פה קצת דגים, לא כל כך טעימים, אבל בכל זאת דגים.

יש גם קצת צפרדעים, אבל הוא הפסיק לאכול אותם, הם עושים לבטן שלו לקרקר.

והוא לא סובל שהבטן שלו מקרקרת. זה מזכיר לו ג'אז.

בשיחים, מחוץ לבריכה, יושב דב. הוא מחכה שהברווז יצא. לא, הוא לא רוצה לאכול אותו,

הוא התערב עם חבר שלברווז יש רגליים, ועכשיו הוא מחכה עם המצלמה שהברווז יצא.

ככה זה עם דובים. יעשו הכל כדי להוכיח שהם צודקים.
הברווז לא מודע לזה. הוא עסוק בלהוציא עצם של דג שנתקעה לו בשיניים. פעם היה לו קיסם.

קיסם זה נהדר, תכף מוציא את העצמות האלה. אבל הקיסם אבד.

בכלל, למה יש לדגים עצמות? אם באמת יש אלוהים בשמיים, למה לשים עצמות באוכל? שלא נהנה?

"על מה אני חושב?!" חושב הברווז. על הכל, הכל כדי לא לחשוב עליה.

אוי...רק עולה בראש התמונה שלה, שוחה להנאתה במים השלווים, אצה קטנה תלויה בזנבה, די בתמונה הזאת כדי לגרום לליבו להתכווץ.