פותחים את המרתף

הם היו נאהבים. נאהבים כמו שרק ברווזים נאהבים מאוד יכולים להיות.

הוא היה מביא לה דגים קטנים כאלה, עם עצמות רכות. היא היתה מסדרת לו את הנוצות הסוררות.

כשהיו נחים מעט בשמש מחוץ לבריכה, היתה מנקרת לו בכף הרגל, זה עושה לו נעים.

הוא היה מגעגע לה פואמות אהבה נושנות.

חמישה וחצי חודשים היו ביחד. כל יום היה בשבילו תקופת חיים. חיים מאושרים. שטים ביחד,

מרכלים על שאר הברווזים בבריכה, מדברים על אמא שלו, על אבא שלה. משפריצים מים אחד על השניה.

לפעמים היה מתעורר בלילה, מרגיש את הפלומה שלה על לחיו, ונרדם חזרה בחיוך – זה לא חלום.

שנה וחודשיים מהרגע שראה אותה לקח לו עד שאזר אומץ להתקרב אליה.

יפה, זקופה, מקור מלא וחושני, עם פלומה לבנה דקיקה בצוואר.

לבסוף, משאזר מספיק אומץ, שחה אליה בחשש ושאל אותה אם היא יודעת איפה אפשר למצוא אצות טובות לסושי.

מיד הבינה שהוא מנסה להתחיל איתה, מי לעזאזל אוכל סושי?

ענתה לו שיש לה בבית, הוא מוזמן לבוא לקחת. הוא בלע כל כך הרבה מים בתגובה, ששניהם פרצו בצחוק.

בדייט הראשון הוא היה משותק ממבוכה. לא ידע מה להגיד, הכל יצא לו מגומגם.

אין מה לומר, ברווז נבוך הוא לא בדיוק מחזה שובה לב.

בסוף הערב הוא רצה לטבוע. כל כך כעס על עצמו על השטויות שיצאו ממקורו.

מה פתאום סיפר לה על החלום לעוף? עכשיו היא תחשוב שהוא פנטזיונר.

וכשסיפר את הבדיחה על ברווז-פקין יכול היה לראות צל קל חולף בעיניה. טיפש!