פותחים את המרתף

בערב הלך לחבר שלו, שהיה ידוע בתור כובש ברווזות. וכך אמר החבר: "דביל אתה, ודביל תישאר. אבל דביל חינני ביותר. לא קרה שום דבר, אתה סתם אוכל לעצמך את הכבד. מחר, כשתראה אותה שוחה, שחה אליה, אולי תביא לה איזה דג נחמד, ותגיד לה: 'אהלן! רוצה דג?' ברווזות מתות על זה."

"כן, אבל..."

"אין אבל! תנשום עמוק...נהדר. עכשיו תרים את החזה, תיישר את הנוצות, ותחשוב: אני מלך!"

"..."
"יפה, עכשיו בוא נלך לראות מופע גחליליות".

למחרת קם עייף. כל הלילה חלם על הפגישה. מה יהיה אם היא לא אוהבת דגים? ומה יהיה אם היא אוהבת דגים אבל לא את הסוג שהוא יביא? ומה יקרה אם היא תגיד "תודה", תיקח את הדג ותלך? ומה יקרה אם דווקא הדג ימצא חן בעיניה, אבל אז יבוא אבא שלה ו...

"בוקר טוב! רוצה לאכול איתי ארוחת בוקר? דגתי אותה עכשיו."

הממ...על זה הוא לא חשב. מה יהיה אם היא תבוא אליו ותציע לו דג?

לרגע נבעת, אבל אז הידהדו בראשו המילים של חברו: "דביל אתה, ודביל תישאר."

מה שיצא מפיו היה "אהחמ".

ואח"כ: "גרליפ".

ולבסוף: "בוודאי, אני אשמח. אני...ממש אשמח".

הוא טבל ראשו במים, נשם עמוק והשתעל כמו משוגע כתוצאה מכך. 'יותר דביל אני לא יכול להיות' חשב. 'אהממ...כן, אני כן יכול' המשיך וחשב.

אבל אז הסתכל בה, וראה שהיא מוקסמת. היה לה מין חיוך כזה, כמו שהיה לו כשהסתכל בה מרחוק, וכל הפאניקה שזרמה בגופו, שצפה וגעשה עד אותו רגע, נדמה. היתה בחיוך שלה את האיכות הזאת שגורמת לברווז מצוי לחשוב שהכל יהיה בסדר.

כל אותו היום היו ביחד. וגם ביום המחרת. הימים ימי קיץ היו, הם היו בחופש, האוויר היה חמים, המים נעימים, אוכל היה בשפע. הלכו הרבה להופעות חיות, למדו ביחד סידור נוצות, אפילו התחילו לדבר על ייסוד משפחה.

ואז הגיע החורף.