פותחים את המרתף

בספ"ש האחרון נסענו צפונה עם ההורים שלי. קמנו בבוקר יום שישי, מאוחר מדי כמובן, ארזנו בשש דקות בגדים, כלי רחצה, ספר ועיתונים, שמנו עצמנו באוטו והתניידנו איילונה בואכה כביש החוף.

ליד איקאה עצרנו. דווקא לא נכנסנו למקדש (לקול מחאת הנשים), אלא עצרנו בארקפה שלידו, לקפה ונשנוש. ארקפה היא רשת בתי הקפה הטובה בארץ לטעמי, וסניף זה אינו כשר, דבר המאפשר מכירה של תועבות נוסח סנב'יץ שינקן עם גבינה צהובה, אך הקפה בו היה בינוני משהו.

המשכנו בדרכנו ואחרי כחצי שעה נסיעה כבר לא יכולתי להכיל בתוכי את ההתרגשות הגדולה למראה נוף ארצנו הנפרש לעיניי: קניון בגלילות, קניון בשפיים, מרכז קניות בנתניה, M הדרך בכפר וויתקין, מרכזון בכרכור וכמובן גן שמואל. בין כל המרכזים האלו מחברים כבישים, ולאחרונה נוספו מחלפים לכיוון השיקוץ המכונה כביש חוצה ישראל. אני נוסע צפונה, יום מקסים אגב, וכל הדרך קניון אחד גדול עם כבישי גישה רחבים. סססאמק.

לבסוף הגענו לגלבוע. הר מקסים הגלבוע. מוקף כולו בעמק יזרעל, על ברכות הדגים הנמצנצות שבו, והירוק הירוק. אירוסים עייפים מעט פרחו במיוחד בשבילנו. סגולים כהים וסגולים בהירים, חלק נראים מעט צהובים. שני הורי נולדו בקיבוץ, סבי כתב מגדיר צמחים, והטיול הקצר השיב זכרונות. הנה פרג. הנה נורית. הנה שומר (עם שורוק ופתח, לא חולם וצירה). ועוד מיני צמחים, קוצים ופרחים שזכרוני הדל הואיל לשכוח. היציאה לטבע עשתה טובות לנפש, הירוק והאדום והסגול הרגיעו את העיניים, האוויר הנקי נשאף היטב לריאות. השמש התחכמה לה: היה יום נעים, לא חם לא קר, אבל בכשעה וחצי טיול  נשרף לי העורף. אדום כמו תחת של תינוק.

אחורי זה נסענו לנהריים, לסכר ולאתר. מקום עצוב, נהריים. האנדרטה הזאת צובטת. ילדות בגיל תיכון, עם שמות של ילדות בגיל תיכון, נקצרו בידי חייל ירדני. כוסאוחתו החיים האלה. והאנדרטה שהוקמה, פרחים בתוך הדשא, סוריאליסטית משהו. כמה שברירי השלום הזה, החיים האלו. משוגע יכול כל כך בקלות לקפד חיים. מאידך, אי אפשר לחיות במחשבה כזאת, אחרת משתגעים.

לבסוף הגענו לצימר בחד נס. ישוב קטן, מקושט בנוצה, משקיף על הכינרת. הנוף כל כך יפה שפשוט מתבקש לבנות שם צימר. וכך אכן עושות פחות או יותר כל המשפחות בישוב. אשכרה צימר לכל פועל. לפחות לכל פועל שיכול להרשות לעצמו לישון במחיר של 500 ש"ח ללילה.

מדהים לא פחות שכל המסעדות ברדיוס 30 ק"מ היו מלאות. אני רגיל לעובדה שהמיתון לא נגע ביושבי בתי הקפה בתל אביב, לסתירה זו כבר נדרשתי בעבר, אבל מסעדות הצפון? איפה מתחבא המיתון?

המסעדות בצפון הארץ מתמחות במחירים יקרים מדי. רמת האוכל משתנה. יש יותר טובות, יש פחות טובות. יש צרפתיות, איטלקיות, מסעדות בשר, מטבח ים תיכוני, הכל מכל. וכולן יקרות מדי. על אותו האוכל תשלם 2/3 בתל אביב. והאמת, זה די מעצבן. ברור שההוצאות בתל אביב גבוהות יותר (נניח ארנונה, או מס הכנסה). אז מה העניין?

מסעדה אחת שחורגת מהמנהג היא לימוזין ברמת ישי. לקרניבורים שבינכם אני ממליץ המלצה חמה ביותר. פרות משובחות, הגשה נעימה ביותר ונוף מקסים. ובמחירים שפויים לחלוטין.

בערב התפתחה שיחה על הציונות. הרבה נקודות נשגבות מבחינתי בתנועה הציונית, אחת מהן, ואולי החשובה שבהן, היא המוטיבציה. אנשים קמו, עזבו את ביתם, את התרבות לה היו רגילים, החברים, ההורים, ויצאו לייבש ביצות. להקים מדינה. להלחם ולכבוש. הם חשבו "מה אנחנו יכולים לעשות בשביל המדינה". אני חושב, ודומני שרוב האנשים היום דומים לי במובן הזה, על "מה המדינה עושה בשבילי?". אם הביצה לא יבשה, אני עובר דירה, לא מייבש. אני לא כובש, אני נלחם בכיבוש. אני לא עסוק במהות, אלא בתוכן. הפער הזה, ביני לבינם, כל כך גדול, שאני לא מצליח להבין אותם בכלל. את היומרה, את ההקרבה. ברור לי שהתקופה היתה אחרת, הסוציאליזם והקומוניזם פרחו, היתה תחושה חזקה בהרבה של "אני ואתה נשנה את העולם", ואם לא, אז נבנה אחד חדש, בצלמנו. אני הרבה יותר קפיטליסט במובן הזה, לצערי.

ומעבר להכל, היה לי נחמד לגלות שאני והאהובה מסוגלים להנות מסופשבוע עם ההורים שלי. זה לא קרה הרבה זמן.