פותחים את המרתף

פוסט זה מבוסס על גידול שני חתולים במשך כ-3 שנים, וקריאה בספר המקסים "תשע הנשמות של החתול" של רוג'ר מייסון.

1. הם לא נאמנים.

תלוי בהגדרת המילה "נאמנות". הם לא כלבים, זה ברור. חתול לא בהכרח יבוא אם תקרא לו, לא יציית להוראותיך, ולא יקפוץ למשות אותך מהמים. מאידך החתול שלי בבירור מזהה אותי, יש דברים שהוא עושה רק איתי ובשבילי. אחרי שחזרנו, הזוגה ואני, משבוע בסיני הוא ממש כעס עלינו, כאומר "מה פתאום נסעתם לשבוע והשארתם אותי לבד?".

2. הם חיה אלימה.

הם לא. רובם גם לא תוקפניים. מאידך, הם מאוד טריטוריאלים, ורגילים לחיות לבדם. לכן, אם תפלוש לטריטוריה שלו, חתול עשוי לתקוף אותך. מה שנכון על חתולים הוא שכשהם במצב מאויים הם עשויים להפוך למה שבהעדר הגדרה יותר קולעת הוא "גוש של אלימות טהורה". במצב זה הם לא מכירים שום דבר חוצמהצורך המידי לשרוד, ויעשו הכל על מנת להצליח (תהיה: האם אולמרט הוא חתול?)

3. הם חיה נקמנית.

שטויות. למעשה, בדיוק ההפך. חתולים הם חיה זן'ית, הם חיים את הרגע, הכאן-והעכשיו. החתול שלי, גם כשאנחנו הולכים מכות וכולו מוטרף, אם לרגע אני אסיח את דעתו, למשל עם כדור, ישכח שבכלל רבנו. מה שהיה היה, מה שעכשיו הוא המציאות.

4. אי אפשר לחזות מה הם יעשו.

כאמור, להבדיל מכלב, חתול לא יציית לך. גם אם אני אבקש/אצווה/אצעק/אאיים על החתול שלי, זה לא ימנע ממנו להשחיז את הציפורניים דווקא על השטיח החדש. יחד עם זאת, אחרי שמכירים אותם מספיק טוב, קל לחזות מה יעשה חתול. ניתן לראות מתי הוא מתעצבן, מתי הוא מבסוט, מתי הוא עומד לתקוף וכיו'ב. לראייה, למרות שאני לטפן כפייתי ומוכרח למזמז כל חתול רחוב שאני רואה, שום חתול לא שרט אותי כבר שנים.

עובדה: חתולים לא צריכים אותנו כדי להרגיש מלכים.

עובדה זו היא אחת הסיבות לתגובה הרגשית החזקה שיש לאנשים לחתולים. תחשבו רגע על כלב, עומד מכשכש בזנב, מחכה לאישור מבעליו לכך שהוא "כלב טוב". עכשיו תנסו לדמיין חתול בסיטואציה דומה. יותר הגיוני שנראה אותו, רגע אחרי שפיזר נייר טואלט על כל המיטה, יושב רגוע, כמו במדיטציה, ומסתכל עליך בשלוות נפש השמורה רק למי שיודע שהוא מלך העולם. יש לי חבר שאימץ לביתו חתול עם שלוש רגליים (חסרה רגל אחורית). מרשים לראות עד כמה לחתול אין שום עיסוק ברגל החסרה, פרט לפרקטיקה - איך לעזאזל קופצים ושמורים על שיווי משקל, למשל. הוא לא משווה את עצמו לאחרים או מרגיש דפוק על חסרון הרגל. הוא מלך, ושום דבר לא יערער על זה.

בעיני כלב משול לילד קטן. הוא תלוי בך בהכל, יעשה כל שתאמר לו ולמעשה אתה הוא עולמו.

חתול משול לנער מתבגר. הוא כבר יכול להסתדר לבד (דמיינו לכם חתול המשוחרר בטבע. כל עוד אין מכוניות, סביר להניח שהוא ישרוד. עכשיו דמיינו פודל בסיטואציה דומה), אבל עדיין נשען עלייך. יש לו כבוד אליך ויחס של חיבה, אבל אתה לא כל עולמו. יש לו את העיסוקים שלו, הדעות שלו, העולם הפנימי של עצמו. אם בא לו להיות איתך וזה מתאים גם לך, סבבה. אבל דבר אינו אוטומטי.

ובמלים אחרות, הבחירה בין כלב לחתול הוא האם אתה רוצה בעל חיים שיהיה שלך או שיחיה איתך.