אמא שלי שמעה על תקרית ה"פה שלי ברשותי"
וניסתה לשמוע שוב את החוכמה
בזמן שהקטנה אכלה היא שאלה "הפה נועד לאכול ולצ...?"
חוק! ענתה הקטנה והלא פראיירית
לצחוק זה הרבה יותר טוב מלצעוק והיא לא חוזרת על עצמה לבקשות הקהל.

חוץ מזה הבנתי שצער גידול בנים ממשיך גם כשאמא שלהם מעבירה את המגב/שרביט לאישה אחרת

ומקרה שהיה כך היה
הוא אומר לה "מחר הולכים לגן! את שמחה" (סימן השאלה לא מופיע גם במקור)
לא, היא מנידה ראשה
"למה?" הוא שואל
"כי מרביצים לי"
"מי מרביץ לך?!" שנינו קופצים
"אלון, הוא מושך לי בשיער"
מיד נכנסים לסדנת הגנה עצמית ובסופה מסכמים שהיא מוכנה להתמודד עם אלון
אז היא אומרת שגם עומר מושך לה בשיער
ושוב הסבר בעל פה, המחזה ומשחקי תפקידים
ואז היא מספרת שגם אגם דוחף אותה וחוזר חלילה
אחרי שעברנו את סוגי האלימות של כל ילדי הגן ותרגלנו את כל התגובות ההולמות
הוא לא יכול להישאר עם סוף רע ומסכם "אבל חוץ מזה כיף לך בגן נכון?"
"נכון" היא עונה את התשובה הנכונה
וכבר בגילה יודעת לשאת כאב גם בשביל אחרים