בתקופת הבחילה הגדולה הכנתי את עצמי לסוׁפה
וחלמתי, כמו כל ילד במלחמה, איך יראו החיים האמיתיים
כשבחדר הלידה הבהירו לי שכל הבחירות שלי מאוד חמודות אבל אף אחד לא מתכוון להתיחס אליהם
לא לבקשה ללידה טבעית, לא לבקשה בלי חומרים מזיקים (שהצורך בהם בא מהלא הראשון)
לא לבקשה להניק את התינוקת אחרי הלידה ובטח שלא לביות מלא
הבנתי שכמו שיש נשים בהריון שרצות על עקבים, מבלות ואוכלות
יש גם נשים שמכינות רשימה של בקשות שמכבדים אותן
אז לא רק שנשלחתי לחדר ניתוח לתפירה בהרדמה מלאה, כי אני בעיתית ולא רציתי אפידורל
וכי הצרחות שלי ממש מפריעות לכל הרופאים שניסו לתפור אותי ללא הצלחה
גם הסתבר שבאותו זמן הפיצית נשלחה לטיפול נמרץ, אבל זה לא היה ענייני, כמו גם כמה תפרים נעשו בי

ולכן אף אחד לא טרח לספר לי על כך

בפגיה הנמרצת הזו הסתבר שאני החוליה החלשה והמטרידה בטיפול בתינוקת
מפריעה לאנשי המקצוע בעבודתם וצריכה לבקש יפה רשות לגעת בה מתי ואיך שירשו לי
כשהוצאנו אותה מבית החולים הרגשתי שאני בעצם חוטפת אותה
השתדלתי לצאת כמה שיותר מהר כדי שלא יבוא עוד רופא שיצעק עלי שהיא לא מחוסנת
או איזו אחות תגלה שאני עדיין לא מניקה בתנוחה הנכונה

עכשיו כשאני הולכת איתה ברחוב מוזר לי שאנשים אדישים
אני מצפה שכל רגע יגיעו כל אותם רופאים ואחיות שנכנסו לחדר הלידה,
והזיזו אותי מתפקיד היולדת לטובת שאיבת ואקום מקצועית ולא מרעישה כמוני,
שיקחו אותה, יחייכו בהתנשאות וישאלו 'את לא באמת חשבת שהיא נשארת אצלך, נכון?'
יום אחד מישהו יעלה על זה שאין מצב שהיא שלי, היא אפילו לא דומה לי
והיא כל כך מדהימה ונהדרת