הוא לא מבין, אני יודעת.
גם אני לא הבנתי פעם.
ישבתי בכיתה ושמעתי את המורה לספרות מקריאה קטע
שבסופו הסבירה שהגבר לא מבין את משמעות סידור הפרחים
וגם אני לא הבנתי.
פרחים זה נחמד, אבל הם נובלים, חבל להשקיע בהם זמן סידור.

אבל המלחמה הזו בין היופי לשימוש לא נגמרת
כל פעם חוזרת אלי ומנערת אותי.
לפעמים מוזר לי לדבר בלשון נקבה
זה נשמע לי קצת זיוף, קצת כמו להרים את הזרת עם הרמת הכוסית.
לנסות בכוח להביע עדינות.

אין מקום ליצירה שלי
אין זמן לעבודה הזו
אין כסף למותרות האלו
אין לי ברירה אלא לנעול את המקום הזה
אבל זה קורע.

בקניית הבית לא התערבתי.
לא בחרתי אריחים או התאמתי דלתות
הסכמתי לכל הזול
הלכתי ברצון עם מה שאפשר
כי זו מלחמת קיום וצריך לשרוד

ועכשיו יש לנו בית ובו כל טוב.
אף לא רהיט אחד שבחרתי או קניתי.
מה שלא הכנו לבד בחוסר כישרון וחן
קיבלנו ממי שכבר לא רצה.
ואין בזה משהו רע, להפך
אני יכולה, אם רק היה לי זמן,
לשפץ ולקשט ולהפוך לשלי בלי פחד.

אבל אין לי זמן. אפילו לא לשטוף פנים או לחשוב על רהיטים.
אז הוא בא ואומר לי לבחור, להגדיר מה אני אוהבת

ובהמשך מבהיר שזה מה שיש ולהחליט מהר מהר ולוותר.
כלל לא מבין שאני לא יכולה לפתוח שוב את המקום הזה.
להתיר קשרים גסים וחסימות אטומות
להגיע לעלי כותרת שקופים
ולדרוס שוב ברעש של "מה שיש במסגרת התקציב".

אם לחיות כך, אז רק באדישות, ברדידות
בלי לגרד גלדים וללחוץ על שטפי דם.
אני לא רוצה לצלול שוב למעמקי האושר
ולמצוא את ההגדרה הכי נכונה ומדויקת
למה שלא יהיה לי.

כבר אמרתי את זה פעם: יותר נקי מסודר וקצר