מה שלומך יומני?

אני בכמה שעות חופש משירות אישי. הקטנה סיימה עם התרופות והלכה להידבק שוב בגן,
זו שלא באמת שברה את הרגל והוצמד לה לא באמת גבס, דידתה את דרכה לבית הספר ובקרוב
גם אני אשרך דרכי לאסוף אותה.

בין לבין יש לי אפשרות להוריד/ לתלות שוב כביסה, לטאטא, להפעיל מדיח, לסדר מיטות
ושאר פינוקים, בלי שאני צריכה להכין אוכל, במטבח פתוח, שמוציא מנות מ07:00 עד 11:00

כששום מנה לא זוכה להיאכל במלואה, כי פתאום מתחשק משהו אחר.

חוץ מזה אני לא ממורמרת כמעט בכלל, סתם בשוק מחלון הזמן המוזר הזה שאני לא יודעת לנצל
ועוד רגע יסתיים עם חופשת החנוכה.
ויקטורי הסופר, הכפיל את התשלום מהזמנתי האחרונה, הבטיח החזר, שאזכה לראות רק שבוע אחרי

ועכשיו שבוע אחרי החליט להחזיר רק שליש.
רמות השינאה והזעם שחוסר הצדק הזה מעוררת בי לא הגיוניות.

האדישות של אנשי שירות הלקוחות ממש מרתיחים אותי ואני חייבת לנשום ולזכור שזה רק כסף,

שאני אדאג שיחזור אלי בלהט שאין לעורכי הדין שלהם.

הם מתעללים בי כבר מספר הזמנות אבל בגלל שאין לי רכב,
לא הפסקתי את הפרסה בזמן וזה רק הלך והתדרדר.

במה אתה ממקד את הזעם שלך יומני?

באיחור של 20 שנה ראיתי ב below deck או כמו שתרגמו בארץ את שם התוכנית "הסיפון התחתון"

את אחת המשתתפות חווה התקף חרדה עקב סיכוי לקשר רגשי.
היא סיפרה שאיבדה את אחיה, אביה שעזב ועוד דמות גברית בחייה, בגיל 5 ומאז נשמרת מקשר אמיתי.

גם אנחנו ברחנו כשהייתי בת 5, לא יודעת כמה זה היה משנה אם הייתי יודעת שיש עוד מי שסובל מאותה תופעה

אבל זה היה רגע אחד משמעותי בים של טינופת פרוגרסיבי שמוגש לנו כבר שנים וזה ממש נחמד מצידם.

כדי להספיק להכין ארוחת צהריים לפני שאני אוספת אותן אני חייבת ללכת.תודה על המקום.