אומרים הערבים

ואני מתפללת, טוב, לא על פי הפרוטוקול הרשמי, כי מישהו בבית הזה צריך לשמור על המסורת החילונית,
שיומה של הכלבה עוד רחוק ויש לנו עוד שנים רבות וטובות לבלות יחד.

בלילה כשבאה אלינו, אחרי טיול, כשיש לה אוכל ומים בצלחות והבית חם, קמתי ובנזו אמר שהיא תמצא את מקומה.
הבנתי שהמוות הקודם עוד נמצא בי, שגם אם זה לא זיכרון חד, אני מכירה את חוסר השקט הזה, של כלב שמרגיש רע.

מהצד המוות דווקא הגיוני, בכל יום יש מוזיקה מבית אחר, כל פעם מחלה או צער מתדפקים על דלת אחרת והיתר חוגגים.
לפעמים המוות מגיע לאותו בית מספר פעמים בתקופה קצרה ומהצד זה נראה לי כמו מחיקה והתחלה חדשה.
כמה קל בלי הרגשות וכאב החוסר.

אני תמיד מנסה בלי הרגשות, פשוט נוכחות לא מתלהבת מדי ואף פעם זה לא מצליח.
אי אפשר לברוח מהכאב הזה. אי אפשר להיכנע במלחמה הזו, למרות שבא לבחור במוות, רק לא להתמודד עם הכאב.

שתחלים הנשמה הטהורה הזו ולא תרגיש כאב או צער, הלוואי.