"זה לא נורמלי לחוות ארועי יום יום בכזו קיצוניות"

אני מנסה להסביר לגדולה, כדי שלא תלמד ממני

ותחשוב שזה סביר להתאבל על מי שעוד חי.

היא בתגובה בוכה ומספרת שהווטרינר אמר שהכל בסדר

"למה הוא אמר כזה דבר מוזר" אני שואלת

"הרי היא לא בסדר כרגע ואין לו דרך לדעת מה יהיה בעתיד"

והגדולה, שעדיין קטנה, מספרת שהיא ובנזו היו מאוד לחוצים.

בנזו ביקש את כל הטיפולים האפשריים, הרופא אמר שקודם נאבחן

וגם הבדיקות נורא יקרות ובנזו ענה שאין הגבלה של כסף.

כמה שאני גרועה במצבי מחלה ככה הוא מצטיין בהם.

אני רוצה לברוח והוא עוזב הכל ומגיע לטפל.

אני מאוד קורקטית ונשכחת בשיחה עם אנשי הרפואה

והוא שואל, חוקר בבית ומגיע עם הצעות, משיג עוד איבחון, מנסה עוד טיפול.

הוא לוקח אחריות ואני לוקחת את עצמי לשלשל את הפחד.

אני לא טובה בתפילות, בלידה ניסיתי לעשות הסכמים של תן וקח ולא הלך.

חשבתי אולי לקחת על עצמי מעשה טוב יומי, כמו שעושים מאמינים.

זה עוזר לעשות משהו כדי לנסות להשיג תחושת שליטה במציאות.

אני נותנת לה שתי כפיות מזון מיוחד בכל 20 דקות, בתקווה שאצליח להשיג דגימה לבדיקה. הלחץ גורם לי לשכוח מה לעשות, בנזו חוזר על ההוראות כל שעה והוא בשיא לחץ בעבודה, כשמשום מקום נפל עליו קידום משמעותי ומאוד לא צפוי. הוא ממשיך עם הלימודים ואני מרגישה שהוא הופך לאנשים האלו שלא מפסיקים לעשות, ללמוד ולהתקדם. גם ברוח הוא קם כל שבת מוקדם מאוד, הולך ללמוד וחוזר מאושר.

אולי הוא חי בשביל שנינו.

הכלבה לא ממש משתפת פעולה עם ההאכלה המטרידה הזו אבל לפחות לא חוזרת לתגובות הקשות שאני לא רוצה להזכיר כדי שלא יהיו נוכחות אפילו במרחב. הלוואי שתחלים כבר, אני מתפרקת.

השיר להיום הוא הכותרת של אביתר בנאי. נשמע שהוא מבין היטב חרדה.