על פי הרפואה הסינית, כתבו ב"וואלה בריאות"

הריאות הן האיבר הראשון ממנו מתחילה זרימת האנרגיה לגןף כולו. הן קשורות למערכת החיסונית ובעיה רפואית הקשורה בהן תבוא לידי ביטוי בשעות שלוש עד חמש לפנות בוקר. 

אם הוטרינר היה קצת יותר סיני בהשכלתו אולי היה מגלה את הסרטן בריאות של הכלבה, שהיתה קמה בשעות אלו ובאה להעיר אותי בעדינות, שאפתח לה את הדלת.

ההרגל ממשיך להעיר אותי ולהקדיש לה מחשבה, איך קמתי מותשת וגררתי את עצמי ועכשיו אין לי בכלל אפשרות לישון.

הוטרינר שהשתדל להימנע מצילום כמו שביקשנו, הסביר שככה לא נראת כלבה עם מחלה חמורה, "היא היתה מאבדת משקל בצורה קיצונית" הוא קבע, גם אחרי שניסינו להסביר לו שאנחנו מאכילים אותה כל כמה דקות, מנסים בכל דרך להחזיק אותה ומשהו נורא קורה כאן, למרות שהיא נראת לך שמחה.

הפרוצדורה של איבוד היקר לך, הכוללת חזרה לקבלה לצורך הסדר תשלום, לא הגיונית בעיני. כמו שמתחייבים לסכום בהצעת המחיר, אפשר לשלם כבר אז, כמו שעושים בהזמנת און ליין בסופר ולאחר השקילה מעדכנים את הסכום.

400 ש"ח לסידורי הקבורה, מקלידה קופאית בית החולים

500 ש"ח לבדיקת הרופאה, שעמדה מעליכם במבט קפוא עת נפרדתם מאהבה של פעם בחיים.

עם בדיקות הדם וצילום גרורות הסרטן המפושט בכל חלל הבטן, זה יוצא לך 2500 ש"ח. לבדוק לך אפשרות לתשלומים?

כל המרחב שלה, הכורסה החביבה עליה, המיטה שאליה עלתה פתאום בלילות האחרונים, הפנייה ימינה מהבית ושמאלה, ממנה חזרה, המקומות אליהם הגענו בטיולים הארוכים, והבית אליו חזרנו במהירות, כי היא מחכה.

"מלא כל הארץ כבודו" אבל מרגישים אותו חזק יותר במקומות מהם התרוקנה האהבה.

ומה איתך יומני? איך עבר עליך החג?

אנחנו הספקנו את הקראת המגילה של הבוקר, כשרבים מהבאים החליטו לנצל את הזדמנות התחפושות ולבוא עם הפיג'מה, בדמות אדם עייף.

חילקנו משלוחי מנות, גם לבעלי הכלבים שנהגנו לפגוש כל ערב ולא עוד, 

נסענו לסבתא לתת לה את המשלוח שלה ומשם לכלבייה של צער בעלי חיים, להרגיש היטב את הצער ולא למצוא שם אהבה.

לפני שיצאנו נכנסה כלבה לחצר, לא מהכלבים המוכרים בשכונה, היא פשוט באה שמחה וליקקה את פניה של הבכורה שבורת הלב, אכלה מידיה של הקטנה ושכבה על הגב כדי שהבינונית תלטף אותה בבטן ותצחק מהבעיטות שהיא חוטפת במעמד המוזר. אמרתי להן שהיא באה למסור ד"ש, להגיד שאצל אהובתנו הכל בסדר ושאין סיבה לכאוב.

הקטנה הסבירה שכלבתנו מתה והיא לא יכולה למסור ד"ש ונשארה ההגיונית היחידה בבית.

רגע לפני שנגמר היום הספקנו לסעודה בבית, לא הלכנו לסעודות המאורגנות כי בהן אוכלים גופות וסרחון המנגלים היה בכל מקום. מיום של שמחה, מתנות לאביונים, לפליטים ועוזריהם, עברנו לריחות עשן המוות.

ואתה יומני, הספקת את ארבעת הממים?

הדיירת רצתה להחזיר לנו משלוח בערב, לא ראיתי את ההודעה כי שקעתי לשנת דיכאון, ברעש של ילדים עם רמות סוכר גבוהות בדם.

נראה לי שיש אנשים שהמשלוחים הללו מעיקים ומציקים להם יותר מאשר משמחים.

שכנה רחוקה אחת, מהבעלים של הכלבים איתם נפגשנו, התקשרה להגיד תודה, כי המשלוח שחיכה לה מחוץ לדלת היה התזכורת היחידה לחג. כעסתי עליה כי הרגשתי שהיא מתנשא מעלינו עם החיים הרגילים שלה, בטח מרחמת עלינו, חשבתי ברוב טימטומי, על מי שבסך הכל רצתה להגיד מילה טובה.

בנזו כועס עלי שאני בוכה בלי התרעה וגוררת את הבנות למטה, במקום לחכות ללילה ולרכז בו את הצער. אני בוכה גם בלילה אבל זה בלתי נשלט ואני לא מאמינה ב"עורו אחים בלב שמח" בגרסת ה"מוכרחים". חינוך אמור לתת לילדים את הכלים להתמודד עם החיים ובמפגש עם המוות זה אפילו חשוב לתת מקום לצער, גם אם הוא לא פסק על פי הוראתו של בנזו אחרי היום הראשון שהסכים לתת לנו לצורך אבל.

כתבתי יותר מידי, הבוקר כבר עלה.

יום טוב יומני וסופ"ש חמים ונעים.