זוכר את היער המאובן באריזונה יומני? חשבתי על זה עכשיו ואני לא רקובה מבפנים כמו שהסברתי לבנות, אני מאובנת. אבנים במרה, בכליה, לא הבנתי כל מה שנכתב שם אבל כבר התיאשתי, עברתי להיות צופה מהצד. הרופאה אמרה שהניתוח במקום חדיש ואני הוספתי שזו בעצם סוג של חופשה. היא הסכימה. גם להתאוששות מלידה קוראים חופש אז למה לא להרחיב לכל סוגי הטראומות.

אני מתאבלת כבר מעכשיו, נפרדת בלי לדעת ממה בדיוק. זו לא כריתת האיברים אולי דומה יותר למה שאמרה אז א. כשסיכמה את חגיגות גיל 40 ואמרה שזהו. זה הזמן להשלים עם הישגי החיים. זה האיש שאיתו התחתנת, אבי ילדייך ולא יהיו עוד, אלו התארים, העבודה. זהו, נגמרו החלומות, התקוות והתהיות. זו המציאות ומכאן רק דוחים את הסוף. אז לי לפחות אין הישגי חיים. לא שאפתי ולא הגשמתי שום דבר. אולי יתחשבו ויתנו לי סיבוב חוזר?