בדרך כלל אני נוסעת לעבודה באוטו והאינטרקציה היחידה שלי עם בני אדם מצטמצמת לניפופי תודה

של כל מיני עבריינים שמרוצים מזה שאני רק מאטה ולא מצפצפת

אני אוהבת לשמור מרחק
היום יצא לי לנסוע באוטובוס. בדרך לתחנה ראיתי את המשוגע שתמיד יושב שם והחלטתי שכשהוא יסתכל אגיד לו בוקר טוב
אחרי שהוא ענה לי נזכרתי בחזרה מבית הספר היסודי
200 מטר ממנו לבית ובדרך עצר אותי איש מבוגר, סיפר לי שהנכדה שלו בגילי ויש לה בדיוק אותן עיניים או משהו
הוא נורא מתגעגע כי לא יוצא לו לראות אותה, אבל אם אני אתן לו נשיקה קטנה בלחי אולי זה יעזור, ממש קטנה, הנה זה לא נורא.
זה לא נחשב נכון?
נשיקה קטנה לדוד, שמורידה לי עד היום דמעות קטנות של השפלה
אבל היום אני ילדה גדולה
היום אני יכולה להגיד לאנשים שלום, לא בגלל שסוף סוף התחנכתי ולא בגלל שנעשתי יותר מנומסת.
היום אני חזקה יותר מהאחות הגדולה של יעל ברזילי שמשכה לי את הצאוורון של החולצה כדי לראות אם גדל שם משהו מתחת.
אני יכולה לעמוד מול כל מטומטמת בצבא ששולחת יד מהירה להדק את המדים שלי לבטן כדי לברר בדיוק את גודל החזה, כי אני עושה משמרות לילה ולא מתקלחת עם כולן.
היום אני מעמדה של כוח בוחרת להגיד שלום מנומס למי שבא לי, לא מפחד, לא כי צריך.

אני ילדה גדולה ומקווה שכל הילדות הקטנות שהולכות לבית הספר, לתיכון ולצבא יהנו גם מהבתים הבאים של השיר
מהבית של פיסטוק:

"הכי כדאי להיות גדולה, להיות גדולה, להיות גדולה,

זה הדבר הכי נפלא, להיות גדולה , להיות גדולה,

להיות גדולה אם רק אפשר,

זה נהדר. 

כי הגדולה, כי הגדולה הכל מותר לה,

לובשת מה שהיא רוצה מתי שקר לה,

עונה לבד לטלפון של הגדולים

גם הולכת עם תרמיל לטיולים

ומגיעה עד לארון העוגיות….

להיות גדולה, להיות גדולה גדולה להיות"