772,804,800 שבע מאות שבעים ושתיים מליון, שמונה מאות וארבע אלף ושמונה מאות שניות...

אלו הן כמות השניות שחייתי בעולם הזה, אלו הן כמות השניות ששרדתי בעולם שבו כל שנייה היא

שנייה מאסון וכל נשימה היא נשימה אחת פחות, עולם קשה מלא בצער ויגון שמיום ליום יושב על

הכתפיים ומכביד ומושך ומוריד אותך לאדמה עד אשר בסוף אתה קבור 6 מטרים מתחת והולך בואדי

הצלמות והפחד.

מעולם לא הייתי יצור חברותי במיוחד, מעולם לא התחברתי לאחר, מעולם לא ניסיתי להרים את

הטלפון ולהתקשר, לשלוח מסר, מברק או אפילו סימן שאני רוצה לדבר... מדי פעם אני חוטא

בלהראות קצת חיבה, בלבקש את הליטוף מאיזו יד שעברה בסביבה, אך מעולם לא נשארתי

לשחק בתפקיד החיה העזובה שמאומצת אל לב המשפחה וזוכה לבית, חום ואהבה, תמיד הייתי ותמיד נשארתי נפש חופשייה, שאין לה סוהר ואין לה כובל, נפש בודדה...

אז איך זה שאני פוקח עיני בבוקר לעוד יום חדש ? ואיך זה שאני מרים ראשי וצועד בגאון מהודר

ומטופח ? איך זה שאני לא שומט ידי, כושל ברגליי, מוביש מבטי ומסתכל במראה על מנת לבוז

לעצמי... איך זה שאני עדיין כאן ? שאני עדיין מחייך ? שאני עדיין... חי ?

אני חושב שזה קרה בסביבות גיל 21 שנכנסתי לאמוק מחשבתי שקשה לי להגדיר אם הוא

לקח לי דקות או שעות, ימים או חודשים, וקשה לי להגדיר אם חשבתי על עצמי או על משפחתי,

על החברה או על חברים, אבל אני ידע שבשלב מסוים הבטתי במראה, טוב טוב אל תוך העיניים

של עצמי... אל תוך הנשמה, ושוחחתי עם עצמי שיחת נפש עמוקה, שאלתי "מי אתה ?"

ו "על מה אתה חושב ?" שאלתי... "למה אתה מרגיש מה שאתה מרגיש ?" ו"למה אתה מפחד ?"

עצבים לא חסרו באותה השיחה, גם לא דמעות ולא צחוק, לא אנחות ולא צעקות אך בסוף כל

סערת הרגשות הזו הבטתי טוב טוב בעצמי ואמרתי לי "מכאן... אתה מתחיל מחדש..."

מאז אותו היום, אני מנסה להיות רגוע, להפוך דמעה לחיוך, כעס להבנה, עצבות לשקט נפשי

וטינה לשלווה פנימית. מאז אותו היום לא נתתי לעצמי לצנוח, ולא נתתי לעצמי להיסחף,

לא נתתי לעצמי לדעוך ולא נתתי לעצמי להישבר, מאז אותו היום אני אוויר מים אדמה ואש.

אני לא חלק, אני שלם, אני לא נגרר, אני מתקדם, אני לא עוקב, אני מוביל ואני הולך בדרך

של איש אחד והוא אני.

772,804,800 שבע מאות שבעים ושתיים מליון, שמונה מאות וארבע אלף ושמונה מאות שניות...

אלו הן כמות השניות שחייתי בעולם הזה, אלו הן כמות השניות בהם גדלתי והתפתחתי בעולם שבו

כל תפנית היא חוויה חדשה, וכל נשימה היא נשימה אחת יותר, עולם מדהים מלא ביופי והון שמיום

ליום מרחף מעל הראש ודוחף ומרומם אותך לעננים, עד אשר בסוף אתה מבין שכשאתה מאמין אבל

באמת מאמין בעיקר בעצמך ואולי גם קצת באחרים אז אתה יודע שאותך...

אין דבר בעולם שיכול להביס.

(מוקדש למישהיא שנראה לי שהייתה צריכה את זה... יותר ממני.)