לנוח בכורסת הנדנדה, להישען לאחור, להירגע, להאזין לזמר הצעיר ששר בקול עמוק

ולהבין שלפעמים אנו מתעלים את כל כוחנו למען התנועה שמשאירה אותנו במקום.

צפיתי עכשיו בפרק מסדרת הכתבות של יואב קוטנר בחדשות ערוץ 10 "למה לי פוליטיקה עכשיו",

בסדרת כתבות זו נפגש קוטנר עם אמנים משלל הז'אנרים בארץ ומדבר איתם על הקשר שבין

מחאה לאומנות ומה קרה לקשר הזה בעשורים האחרונים. בכתבה עולות טענות רבות בינם

טענות על כך שהעם הוא אפאטי, שהתעשייה דורשת אהבה וקיצ' ולא מחאה, שהאמנים מפחדים

לסכן את מה שיש להם או לא להשיג את מה שהם חולמים עליו, ואפילו שאין על מה למחות.

אני חושב שדווקא הטענה האחרונה והכי פרובוקטיבית דווקא היא זו שהכי דומה לדעתי בנושא,

איני טוען ולו לרגע שהמדינה שלנו מושלמת ושאין בה אנשים שחיים במצב לא אנושי ולא מקבלים

את הסיוע הנדרש, אך הטענה "אין על מה למחות" היא יותר מנכונה אם מנסים להעמיק בסיבה

שהביאה את הדברים הללו לצוף בצורה זו, הבעיה במדינה היא לא ש"אין על מה למחות" אלא

שהמצב הקיים אינו חמור מספיק. הסטאטוס קוו נשמר ואין כאן מציאות קיצונית, אנשים חיים

מתחת לקו העוני אך לא רבים מתים מקור ורעב, פערי המעמדות בארץ גדולים אך אין כאן דיכוי

מאסיבי של המעמד הנמוך או המעמד הבינוני, יש לנו אפליה אך לא מהומות ברחובות, יש לנו

חינוך נוראי אך מעט מדי בני נוער שמוכיחים את זה, יש לנו משטרה שמתעלמת מהחוק, בתי

משפט שעובדים על זמנים, מוסדות ציבוריים שעסוקים בכסף וממשלה מושחתת, אבל כל זה

פשוט אינו מספיק.

אל תטעו לרגע ותחשבו שדברי מיועדים להיאמר בנימה הצינית מפני שאין כך הדבר, אני

באמת ובתמים מדובב את צו מחשבתי אשר טוען כי אנו מדינת הכמעט, מדינה שהיא לא

בפח ולא בתור הזהב, מדינה שהיא לא כל יכולה אך אינה קטלא קניא, מדינה שהיא אליה

וקוץ בה. כפסימיסט פוליטי יכול אני לחרוץ שאיני רואה דרך למדינתנו בדרכה כיום להתפתח,

מפני שבדיוק כמו פרח שצומח מן העפר או לעיתים מן הקומפוסט על מנת שנוכל לשגשג אנו

צריכים תחילה ליפול ומדינתנו כפי שהיא עומדת בעינה, מחזיקה חזק חזק בשביב התקווה

ובחוט השערה אשר מונע ממנה ליפול ולצלול אך גם מונע ממנה לטפס ולהתפתח. על מנת שנוכל

להתקדם אנו צריכים תחילה לשכוח את מה שידענו, לאבד את מה שהרווחנו, ולחוות משבר,

אחריו כאשר נהיה מאוחדים במטרה אחת נוכל להתחיל מההתחלה, עם הידע שצברנו והלקחים

שהפקנו נוכל להשקיע ביסודות חזקים יותר שעליהם נוכל לבנות בהצלחה.

ראיתי עכשיו את המיני סדרה הטלוויזיונית של ירון לונדון "העם הנבחר" בערוץ 8,

בין המראות: ילדי עובדים זרים ששרים שירי ישראל ומדברים על היסטוריה, וויכוחי

עדות בין מזרחים לאשכנזים, ואנשים שמדברים על המהות שלנו כעם ולמה אנו כל כך

מפולגים.

עצם קיום התוכנית הזו בעיניי עונה על השאלה מדוע אנו לעולם לא נהיה מאוחדים,

לא כתרבות, לא כעם, לא כבני אדם ולא כשום דבר. אנו בני האדם עסוקים יותר מדי

במהות ההגדרה שלנו, האם אני שחור או לבן ? אשכנזי או מזרחי ? דתי או חילוני ? 

ישראלי או ערבי ? מי אני ? לאיזו קבוצה אני שייך וכיצד אני מגדיר את הקבוצה ?

התהיות האין סופיות האלה שאנו תוהים במעמקי הנשמה האנושית הם שמביאים אותנו

לאבדון במלחמות אין סופיות עם אלו אשר אנו מגדירים כשונים מאיתנו.

מתי בפעם האחרונה מישהו מאיתנו אמר לעצמו "אני בדיוק כמו כולם", מתי בפעם

האחרונה חיבקנו מישהו שבכה בבית החולים למרות שלא הכרנו אותו ? מתי בפעם

האחרונה עזרנו ונתנו יד כאשר ראינו אדם בצרה ? לפעמים אנו אוהבים לשקוע באשליית

השומרוני הטוב שעיצבנו לעצמינו, להיזכר בבחורה הנחמדה שעזרנו לה למצוא את דרכה,

באישה הקשישה שעזרנו לה לסחוב מצרכים או לקום כשהיא מעדה ברחוב, אולי אפילו

בבחור העיוור שעזרנו לו לחצות את הכביש, אך כמה מאיתנו עצרו אי פעם לחשוב מה היה

קורה עם המצב היה שונה ? מה אם במקום בחורה צעירה ויפה היה מדובר בצעיר ערבי ?

מה אם במקום הקשישה החביבה היה מדובר באשה מזרח אירופאית גדולת מימדים ?

מה עם במקום העיוור היה מדובר בבעל פיגור שכלי שהיה צועק או מקלקל ליד הרמזור בצומת ?

האם גם אז היינו נוהגים באותה הצורה ? האם אנו יכולים באמת ובתמים להגיד שהמעשים

שלנו לא נובעים מהגדרת המצב שעיצבנו ע"פ צו דעתינו ומן ההגדרות החברתיות שאנו מציבים

 לאנשים מולם אנו חווים את האינטראקציה ?

אני לא שונה מכל אדם אחר, גם אני מציב הגדרות עבור עצמי ועבור הסובבים אותי, לפני שעוד

בכלל שמעתי מה יש לאדם מסוים לומר כבר סיווגתי אותו ע"פ הז'אנר שאליו קבעתי שהוא

שייך אצלי בראש, ואחרי שהוא דיבר אולי הגדרתו בעיניי השתנתה אך מה שבטוח הוא שהוא

עדיין נכנס אצלי במקום קטן ויפה בקטלוג האנושי שעיצבתי בעולמי. כולנו אותו דבר, כולנו

מקטלגים ומגדירים את עצמינו ואת הסביבה בכדי שאנו נוכל להאמין שאנו בעלי שייכות,

בשביל שאנו נוכל להרגיש שאנחנו לא לבד, אך במקום לעזור לנו להפוך לחלק מן הכלל ככל

שאנו נותנים יותר ויותר הגדרות לעצמינו ולסביבה אנו הופכים את המעגל האנושי שמקיף

אותנו ליותר ויותר קטן. אני בן אנוש ! אך לצערי אני גם גבר, לצערי אני גם ישראלי, לצערי

אני גם אשכנזי וספרדי, לצערי אני גם חילוני, לצערי אני גם בן 20+, לצערי אני גם סטודנט,

לצערי אני גם אוטקו ולצערי אני גם כותב בישרא בלוג... לצערי כל הגדרה כזו שאני מוסיף

לעצמי רק מרחיקה אותי יותר ויותר ממעגל האנשים שירגישו קרובים אלי, כל הגדרה כזו

שאני מוסיף לעצמי רק מרחיקה את האנשים אשר מרגישים קרובים אלי יותר ויותר ממני.

אני לא יודע מתי יבוא היום שבו יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, אך אני כן יודע שחרף

המאמצים הבלתי פוסקים שלנו לשאוף למערביות תרבותית שבה הכל שומרים על הצביון

האתני שלהם ועם זאת מחוברים יחדיו במציאות מאוחדת כבני אדם, העולם הזה נראה לי

כיום כחלום רחוק, חלום שיוכל להפוך למציאות אך ורק ביום  שבו נפסיק להגדיר את עצמינו

ואת הסביבה ונתייחד כולנו יחד תחת הגדרה אחת...

כבני אדם.