על שני דברים עומד העולם. יש אלו אנשים היגידו שקיעה וזריחה, יש כאלו היגידו גאות ושפל, ויש כאלו היגידו כסף וכוח, יש כאלו היגידו ידע וניסיון, ויש אפילו כאלו שיגידו קולנוע וטלוויזיה. אבל אני אומר משהו אחר. שתי מילים, בנות 4 אותיות, שעצם הדיבור עליהן הוא אינסופי ועם זאת חסר פשר. אני אומר, שהעולם עומד על שני דברים-חופש ואהבה. אז נתחיל בחופש. אני מרגיש חופשי, כן. חופש זה נושא שהתעסקתי איתו הרבה בזמן האחרון. החופש להגיד מה שאני רוצה, החופש לעשות מה שאני רוצה, החופש להיות אני האמיתי וזהו, ללא חובות להקשיב לאפחד וכו'...

ואני בהחלט מרגיש ככה. אני מרגיש חופשי לגמרי. עושה מה שבא לי, אומר מה שבא לי. יש כאלו שיגידו: לא, אתה לא חופשי. אתה לומד בביצפר. אתה נמצא במערכת שבה עלייך לשבת בשיעור מניגוד לרצוני. אבל רגע,מניגוד לרצוני? אני בא בגישה של שתעודת בגרות זה דבר חשוב שעליי להשיג, על מנת להתקדם בחיים מבחינת שאיפותיי. התעודה תעזור לי בקבלה לאוניברסיטאות ולמקומות עבודה. אז כן, אני מרגיש חופשי. וגם כשההורים שלי מבקשים ממני לעשות משהו, אני גם מרגיש חופשי, כי אני עושה זאת מתוך כבוד להורים שלי ומתוך רצון לעזור להם. וזה גם לגבי עזרה לאנשים אחרים. גם לגבי הדרכה בצופים(הדרכתי שנתיים). כל מה שאני עושה בחיים הוא מתוך בחירה, ולא מתוך הכרח. ועל כן-אני מרגיש חופשי. יתרה מזאת, אני מרגיש חופשי ומאושר! יפי לי!!

ועכשיו,למילה השנייה-אהבה. אני בן 18, ומעולם לא הייתה לי חברה. מעולם. רק בכיתה ט' בעצם התחלתי להתעניין בדבר הזה הנקרא אהבה. בכיתה ט' נדלקתי על מישהי. אבל היה לה חבר. בחופשת פסח בכיתה י' סיפרתי לה, נפגשנו כמה פעמים, אבל לא יצא מזה כלום. לא נורא, כבר עבר ונשכח. בתחילת כיתה י"א נראה כאילו מישהי רוצה אותי בטירוף, והתחלתי לחשוב מה אני רוצה. בסוף כל העניין התברר כצביעות וטיפשות. היא הייתה בלונדינית,אז נסלח לה. (=. יהרגו אותי כל האנשים שאמרתי להם שאני נגד סטיגמות...

ואז בא הסיפור. הסיפור.  היינו בשיעור בחירה כלשהו, היא ואני. בשיעורים היו רק שנינו והמורה. מיד הייתה אווירה פרטית. ורצה הגורל, ואני, והתאהבתי בה. אח,אלו היו ימים טובים. לא שעכשיו לא טוב לי, אבל כשאני נזכר בהרגשה הזאת....

לומשנה, קיצר, נפגשנו כמה פעמים, עברו הרבה דברים, בהתחלה אמרתי לה שאני רוצה יותר מקשר ידידות איתה, ואח"כ,שהתברר לי שאני אוהב אותה, אז אמרתי לה. היא, כפי שנראה ונוצרה התחושה, לא רצתה. אחח,כמה שאני אהבתי אותה. קיצר, באותו הייתי מטורף. צחקתי משטויות. ואז, הגעתי הביתה, אז הגיע החלק הקשה. הבכי על זה שהיא לא רצתה. הייתי מסתובב כ"כ הרבה ליד הכיתה שלה. אבל לאט לאט הצלחתי להתגבר, ובעקבות הסיפור הזה השתניתי מאוד. התבגרתי בעיקר, והתחלתי להבין יותר מה מעניין אותי ומה אני אוהב ומה אני רוצה. עוד לא הייתה לי אהבה גדולה כמוה. באמת שלא. ת'אמת, יצאתי מאיזה סיפור עכשיו עם מישהי, אבל לא באמת אהבתי אותה. כלומר, היה יכול לצאת מזה משהו, אבל זה לא היה הדדי, וחוצמזה, היא לא ממש שווה הרבה. אבל לא נורא, אני פסדר איתה, למרות שהיא עשתה משהו שטותי. הייתי מסוגל לסלוח לה,לעבור הלאה.

וזה למה אני פה,כותב. לא באתי להתפרק על העבר. באתי לקחת את הלקחים מהעבר ואת השינוי שעברתי, ואת העמדה שלי ואת החוזק שלי והביטחון שלי, ואת הידע והניסיון שצברתי, בכדי להמשיך הלאה אל העתיד. הדבר היחיד שחסר לי עכשיו, היא אותה מילה בת 4 אותיות, אהבה. מישהי שאני אאהב אותה והיא תאהב אותי, ללא תנאים וללא פשרות וללא סיבוכים. כי ככה אמורה להיות אהבה. רגועה, זורמת, בלי קשיים. אהבה.

עד כאן,

Ararom