השעה 1:32 ומתחשק לי לכתוב בבלוג. אני מציף בפוסטים, אני יודע, אבל ככה זה בהתחלה. אניווי, הרגע חזרתי מהסתובבות עם אנשים. היה נחמד. אמנם הגעתי עם כאב ראש קל אבל בכל זאת היה סבבה,למרות העובדה שמרגע שהגעתי כל הזמן הייתה מחששה. סיגריות,נרגילה,מה זה משנה-מחששה. בחיים שלי לא נגעתי בסיגריות ובנרגילה, ואני גם לא מתכנן לנסות. זה נושא מאוד רגיש אצלי, בעיקר בגלל שאמא שלי מעשנת,אני חושב. מאז שאני זוכר את עצמי חשבתי שעישון זה הרגל מטומטם ורע שרק פוגע בך ולא יוצא ממנו משהו טוב. ועד היום אני עדיין חושב ככה. כבר בכיתה ו' גילו לי שני חברים שלי שהם מעשנים וידעו שאין טעם להציע לי,כי אני לא ארצה. ועוד איך הם צדקו, מטומטמים. אני זוכר איך זה שאחד מהם הגיע בסוף כיתה ה' לבית ספר ואף אחד לא ניגש אליו והתחיל לדבר איתו, ורק אני הייתי נחמד אליו ונעשינו חברים באותו יום. ובסוף הוא התחיל לעשן, להיכשל בלימודים, להיזרק מבית ספר, ובכל הזמן הזה התרחקנו מאוד.

אין לי משהו נגד אנשים שמעשנים, באמת שלא. הרבה אנשים שאני מכיר מעשנים אבל הם סבבה והכל. בעבר הייתה לי הסתייגות מהם, אך כיום בכלל לא. אבל זה בהחלט לא כיף להיות במקום שבו העשן נמצא באוויר יותר מחמצן ואתה נחנק. לכן הייתי צריך לקום לפעמים ולעמוד בעוד כולם יושבים. אבל לא נורא, בכל זאת נהניתי. (=

בכל מקרה, בפוסט הקודם כתבתי לכם על מאורעות חיי מכיתה ט' ומעלה, ועכשיו אני רוצה לספר לכם קצת רקע. הזיכרון הראשון שאני זוכר מבית ספר זה כיתה א', בה קיבלתי שלט עם השם שלי והיה טקס ושיט כזה. קיצ, כיתה א' עברה, ואז בכיתה ב' אבא שלי לקח תקופת שבתון מהעבודה ונסענו לאמריקה לשנתיים. אז מכיתה ב' עד ד' הייתי שם. אני לא זוכר הרבה דברים, אבל אלו ללא ספק היו שנתיים מדהימות. תדעו לכם, שהאמריקאים, שהם קטנים, הם הדבר הכי חנוני שיש. כשחזרתי לארץ כ"כ הייתי מושפע מהאמריקאים עד ששכנעתי את חבר שלי לא ללכת למסיבה של בת. צחוקים. כפי שאתם משערים לעצמכם, החברה האמריקאית היא מאוד שונה מהחברה הישראלית. אני זוכר את אותם ימים של כיתה ד', ימים קשים. לא קיבלו אותי בכלל, הייתי דחוי, והביטחון העצמי שלי ירד לקרשים. הייתי רגיל לאמריקאיות, והתרבות הישראלית כנראה הכניסה אותי להלם. וכך סחבתי איתי את החוסר ביטחון המטורף הזה עד כיתה ט'. לא בדיוק אהבתי את תקופת היסודי, תיעבתי את תקופת החטיבה, וקיוויתי להתחלה חדשה בתיכון. למען האמת, גם זה לא הלך יותר מדי טוב בהתחלה. מוזר איך רק בסוף הכל הסתדר. בכל מקרה, בתחילת כיתה ט', או כיתה ח', אני חושב, הלכתי לטיפול כלשהו של תרפיה בתנועה שהגביר לי את הביטחון עצמי במידה ניכרת, אך לא מספקת. בסוף כיתה ט' סיימתי את הטיפול הזה.

כיתה י' עברה בקושי רב, הרבה תסבוכות ועניינים, ושוב מצאתי את עצמי מחוסר ביטחון וחסר מקום בחברה. ואז, בחופש הגדול בין כיתה י' לכיתה י"א התחלתי משו חדש בכל יום שני. ולדבר הזה קוראים פסיכולוג. אין לכם מושג כמה טוב זה היה לי, כמה זה עזר לי. פשוט דיברתי על הכל, על החברה, על דברים שקורים עם אבאמא, על הכל. וזה עזר לי מאוד. גרם לי להבין מי אני, מה אני רוצה, גרם לי להבין את הטעויות שלי, ועזר לי להתבגר וגם הביטחון העצמי שלי גבר מאוד. ועכשיו, אני בכיתה י"ב, עם ביטחון עצמי שבשנים קודמות בכלל לא העזתי לחלום עליו, כשאני נמצא קרוב מאוד למטרה שלי מאז כיתה ט'. אהבה.

ובקיצור, י"ב זאת שנת הנוסטלגיה. שנה אחרונה בבית הספר, שנה האחרונה שבה אתה נמצא בכל הדברים המוכרים לך סביבך. שנה שאתה פשוט מעלה זיכרונות נשכחים מנסיעות, חוויות והכל. וזה כ"כ כיף להיזכר בזיכרונות מתוקים וגם בפחות מתוקים. אתם יודעים למה? כי בעצם כל אותם זכרונות ואירועים הביאו אותי למי שאני היום. ואם יש משהו שאני גאה בו- זה מי שאני היום. אני אוהב את העולם, העולם אוהב אותי, אני מרגיש חופשי ומאושר. כל מה שנשאר לי זה למצוא אהבה זוגית, ואם זה ייקח עוד כמה זמן, אני מוכן לחכות, ואני אשתדל להנות מהזמן הזה.

בפוסט הבא אני אכתוב כנראה על פסח. בינתיים, להתראות לכם. (=

Ararom

נ.ב.-מחר מתחילה העונה של ג'ואן מארקדיה! משהו בסט, אני אומר לכם!