הייתה לי היום מתכונת בספרות. הלך מצויין. מאוד נהניתי לעשות אותה. כולם מתלוננים כמה שזה מתיש ורק אני נהנה מחפירותיי(=

בפרק האנסין, היה שיר ששורתו הראשונה הייתה:"תקווה בטוחה כלחם"

חוצמזה,ביני ובין אאווין היו כמה החלפות מבטים, שאלתי אותה גם איך הלך לה המבחן, וזהו. וגם החבר לשעבר שלה לטש בי מבטים. היה מוזר במקצת. רחבת הריקודים הוכנה להופעה של מגמת מחול(שהיא,אגב,מופיעה).

שנייה לפני שהתחילה המתכונת גם כתבתי עליה שיר

נערה על גבעה

נערה על גבעה

יושבת

עם רגליים פשוקות

מוצצת מבקבוק

כמו תינוק

שערה אדום

והגן ירוק

והיא יושבת

עם מבט צחוק

מעליה חבריה

או אפילו אויבייה

ואני,מתהלך בשדות

מתענג על הרגע

של יופיה השמיימי

וחושב,

מה איתי?

היום גם הייתה לי גם שיחה מעניינת עם משה, דיברנו על החיים. וגם על מבסוטה, ואיך שהיא לא סובלת אותי. רואים את זה בטירוף. הוא אמר גם שהיא אמרה דברים לא ממש נחמדים עליי. זונה! צבועה!.

הוא אומר גם שהגישת חיים שלי משפילה את עצמי. הוא חושב שאני חי כמו בעולם של המופע של טרומן. צחוקים איתו. הוא תמיד חושב שצריך לסבך דברים כדי להקדים תרופה למכה. הוא עד כדי כך מסבך שהוא ממציא מכות. נו,מילא.

בנוסף לזאת, החבר היחסית טרי של שושה אמר לה שהוא לא מוכן ורוצה קשר זוגי, ושהוא רוצה שזה יחזור לקודם, כלומר, שהם לא יהיו בהגדרה הזאת. שושה נתעצבה מזה מאוד, אך אמרה שהיא מוכנה להסתפק. אכן סתירה, שהיא עצובה אך מוכנה להסתפק במה שכן היה. המצב שלה כרגע מאוד דומה למצב שלי בתחילת השנה. היא עדיין לא רוצה להתגבר, אבל זה הטבע שלה, ואני חושב שזה הזמן הנכון מבחינתה. אם זה נכון, אז היא לא תצליח להתנגד לזה.  אניווי, הסיפור הזה קצת גרם לי לחזור אחורה ולהיות מבואס במקצת, אך בעזרת שלושה אנשים די סטלניים ומוזרים שפגשתי בתחנת אוטובוס הצלחתי לחזור מהבאסה. נתתי להם את האייסיקיו שלי, היה מצחיק(=

עוד דבר. דיברתי היום עם הפסיכולוג שלי על הסיפור עם אמא. הוא אמר שאמא שלי מנסה לעזור לי להיות פחות תלוי בה ויותר עצמאי, אך לא עושה זאת בצורה נכונה. הוא אמר שאני צריך להגיד לה על הצורה שהיא עושה זאת, כשזה מפריע לי, אך אני גם צריך להיות יותר עצמאי. אני בעיקרון עצמאי מאוד, אך הפסיכולוג אומר שאני צריך להיות דומה לסבא שלי(שמעולם לא הכרתי) ובעצם שעצמאות מבחינתה של אמא שלי זה עבודה. אף פעם לא עבדתי בעבודה, וכנראה שהגיע הזמן. הכסף לא היה חשוב לי עד כדי כך, בינתיים.

זה קצת ביאס אותי וגרם לי להרהורים, אך אם הדבר המבדיל ביני לבין עצמאות זו הוא חיפוש עבודה, אז זה לא נורא בכלל.

זהו לבינתיים, אני צריך עוד לכתוב את הכתבה לעיתון האחרון ולקרוא דברים למתכונת בספרות העמקה. אולי אכתוב מחר את הכתבה.

להת'

Ararom