עוד לפני שהיה לי את הטסט אתמול היה לי מצברוח טוב. עוד לפני שגיליתי שעברתי היה לי אחלה מצברוח.

אחרי הטסט, שהייתי במונית, תקפו אותי המחשבה הידועה של האם אני מוכן לקשר זוגי? האם אני מחפש את זה? האם אני רוצה את זה?

כמובן שנזכרתי באאווין. זה לא כאילו נזכרתי בה בפתאומיות, היא תמיד נמצאת שם בפינה מסויימת במוח שלי. לעולם לא יוצאת משם.

העובדה שעברתי טסט,כמובן הקפיצה את שמחתי. ווואלה, זה היה כיף. גם שיעור פסנתר היה נחמד.

הגיע הערב. הלכתי לישון מאוחר כי אני לא הולך לביצפר למחרת. דיברתי עם כמה אנשים במחשב, והזכרתי לעצמי שמחר אני אתכונן לספרות.

בלילה,חלמתי עליה. חלום קצר. חלום אחד שאומר דבר מאוד ברור-אני אוהב אותה.

ועם כל היופי,זה מכביד עליי במקצת. אנשים כל הזמן אומרים דברים,יש כאלו שחושבים שאני משפיל את עצמי עצם העובדה שאני בכלל מדבר איתה, ויש אנשים שחושבים שאני צריך לשכוח ממנה ולעבור הלאה. אני מודע לעובדה שאני צריך להקשיב אך ורק לעצמי, אבל זה מבלבל ומעיק. אבל,אהבה זה דבר הדדי, אז אני זורם עם כל מה שקורה. אם זה אמור לקרות, זה יקרה. אם זאת אהבה שאמורה להתממש,היא תתממש. אבל יש לי הרגשה שיש פער גדול בין מה שאני מרגיש כלפיה לבין מה שהיא מרגישה כלפיי. נאק. אבל,פאק,הדדיות, אני חושב שאני במצב של אם זה לא נועד לקרות אני לא אפגע מזה יותר מדי. או שכן. אם כן, כנראה שעוד לא סיימתי את התהליך.

ואם לא,אז הכל בסדר.

אניווי,בבוקר קמתי עם הרגשה של אולי אני קצת מנותק מהמציאות(תוך כדי קריאת פרשנות על דון קיחוטה).   

ואז זה מגיע שוב. הרגשה של קצת חוסר ביטחון במצבי ולאן אני הולך. ורק כתוצאה מההרגשה הזאת אני יכול לעשות לפעמים שטויות ודברים לא אופייניים לי. למה זה מופיע שוב? למה אני לא בטוח בעצמי לגמרי?

נאק.