לא. החיים הם לא סרט הוליוודי. הדברים לא קורים פתאום בהפתעה במעין אירוע של יציאה מהשגרה. כן,יש תהליך שקט,אבל יש תהליך. אז לא כאילו זה באמת בום. אבל למה אני מצפה? האם אני רוצה בכלל שיהיה את ה"בום" הזה? שפתאום היא תיגש ותגיד לי משו, או שאני אגיד לה משו שיראה די דפוק ומנותק מהמציאות,כי התהליך הוא לרוב שקט? אז כן,אם יקרה משהו אז יהיה לו אופי  כזה. אבל לפעמים ככה זה הולך. החיים טובים,החיים בסדר. הכל בסדר.

היום היה את הטקס פרידה. שוב הסעתי את עצמי לביצפר, הגעתי ואחרי כמה דקות התחיל הטקס. התרגשתי מאוד. התהליך החל אתמול,בישיבת עיתון אחרונה, והמשיך היום. התרגשתי מאוד לפני שעלינו לשיר,ואחרי זה כבר התחלתי להתרגל לעובדה. אני עוזב. אחרי הטקס היה לנו איזה כינוס שכבתי עם המנהל,המחנכים כדי לעשות סיכום לשנת י"ב. לא משהו מיוחד.

שנת י"ב הייתה מדהימה. מאוד. אתם לא יכולים לתאר לכם עד כמה. אבל כמובן, שהבנתי שיש עוד את הדבר הקטן הזה(ואמנם,הגדול הזה) שעדיין לא השגתי. ואז חשבתי עליה, והרגשתי שלפתע אני מתעניין בה יותר. אנחנו מחליפים הרבה יותר מבטים בזמן האחרון. יש לי רגשות כלפיה,את זה אני יכול להגיד בבירור. אבל תקשורת איתה-בקושי. היו כמה פעמים, אבל לא יותר מזה. אם אני אהיה סגור על מה שאני רוצה,אז אולי יהיה לי קל יותר להיפתח אליה. אבל מן הסתם,התקשורת בינינו היא זו שתעזור לי להבהיר את זה. ככה זה. תמיד.

בפעמיים האחרונות שראיתי אותה היום,השפלתי את ראשי. זה לא מגיע לי. הייתי צריך ללכת יותר לקראתה, לא מגיע לי להסתכל עליה. או שאולי כן. נאק. אחרי שעליתי לאטובוס,נהייתי אדיש ויותר קליל כזה. התיישבתי ליד אגוסטה, והיה נחמד לשוחח איתה קצת תוך כדי אדישות וקריאת עיתון. כשירדתי היא אמרה לי:"שלום,ארארום". זה עשה לי הרגשה טובה.

יום ראשון-מתכונת באזרחות,ואז נוסעים לכנרת. עכשיו, הכנרת זו יציאה מהשגרה. מתכון מצויין ל"בום",דברים מהסוג הזה. שם זה קרה עם מבסוטה.

אגב,היה קטע שמבסוטה באה אליי ואמרה:"זהו! אין לשון(הייתה להם בגרות)! פיניטו!", ואני,התעלמתי באדישות והפניתי את מבטי. היא שאלה אותי:"הכל בסדר?" הסתכלתי עליה בעיניים לשבריר שניה, והיא הלכה. מטומטמת.

וזהו. והלאה-לא אדע עכשיו.

Ararom