המה של פו? הטאו של פו!

(טאו=דרך)

(מוזס,אם אתה קורא, ובא לך לקרוא את הספר,אז תפסיק לקרוא עכשיו).

טוב,אז הטאו של פו הוא בעיקרון ספר פילוסופי. אבל אני לא בטוח עד כמה ההגדרה הזאת מתאימה לו, כי הוא לא חופר יותר מדי אבל הוא מדבר פילוסופיה ברמה פשטנית. אניווי, זה ספר מעולה. כדאי לכל אחד לקרוא אותו.

אני רק התחלתי לקרוא איתו וישר הזדהיתי עם התוכן שלו. ידעתי על מה הוא מדבר. זה פשוט מייצג את מי שאני, את הדרך שבה אני רוצה לחיות. זה מייצג את הגישה שלי. אני זוכר לפני כמה זמן,שהיה לי יום שפשוט הייתי 100 אחוז כמו שכתוב שם. 100 אחוז. אבל אחרי הכל,כל דבר צריך לקחת בפורפורציות, והעולם הוא יותר מורכב מאיך שהוא מתואר בספר הזה. אבל, עם הגישה הזאת, ועם הניסיון שיש לבנאדם בעולם, אפשר להגיע רחוק, זה מובטח.

ובעצם, המטרה של הפוסט הזה הוא להביא כמה ציטוטים נהדרים מהספר, אז הנה:

אתחיל בציטוט קליל:

"כשאתה קם בבוקר, פו," אמר חזרזיר לבסוף, "מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"

"מה אוכלים הבוקר?" אמר פו.

"מה אתה אומר, חזרזיר?"

"אני אומר: אני תוהה איזה דבר מרגש עשוי לקרות היום?"

פו נד בראשו מהורהר.

"זה אותו הדבר", הוא אמר.

"מה זה?" שאל הספקן.

"ציטוטי חוכמה מהטאואיזם המערבי",עניתי.

"זה נשמע כמו משהו מפו הדוב", הוא אמר.

"נכון",אמרתי.

"זה לא על טאואיזם", הוא אמר.

"בטח שכן",אמרתי.

"לא,זה לא", הוא אמר.

"על מה אתה חושב שזה?", שאלתי.

"זה על הדוב השמנמן והקטן ההוא, שמשוטט ממקום למקום, שואל שאלות מטופשות, מחבר שירים, ועובר כל מיני הרפתקאות בלי לצבור שום ידע שכלי ובלי לאבד את פשטות המחשבה ואת שמחת החיים שלו. זה מה שזה".

"זה אותו הדבר",אמרתי.

אם מעולם לא ראית את פו הדוב באור הזה, המשך לקרוא...

"אנחנו רואים שלושה גברים עומדים מסביב לחבית של חומץ, אחרי שכל אחד מהם טבל את אצבעו בנוזל וטעם ממנו. ההבעה על פניו של כל אחד מהם מפגינה את תגובתו האישית. מאחר שהציור הוא אליגורי, אנחנו מבינים שלא מדובר בשלושה טועמים מקצועיים, אלא בלושת המורים של "שלוש התורות הגדולות" בסין, והחומץ ממנו הם טועמים מסמל את תמצית הקיום. שלושת המאסטרים הם: קונג פו טצה(קונפציוס), בודהא ולאו טצה, מחבר הספר הטאואיסטי העתיק ביותר. לראשון ארשת חמוצה על פניו,השני עוטה הבעה מרירה,אבל השלישי מחייך.

לקונג פו טצה, החיים נראים חמוצים למדי. הוא האמין שההווה סטה לחלוטין מהעבר, ושלטון האדם על פני הארץ לא תאם את דרך השמיים, את שלטון היקום. לכן גילה הערצה לאבות הקדמונים כמו גם לפולחנים העתיקים ולטקסים בהם הקיסר, כבן השמיים, משמש מתווך בין השמיים חסרי הגבול לבין החיים הארציים והמוגבלים. בימי הקונפוציזם נעשה שימוש רב בנהלים קבועים, שהפכו יחדיו למערכת פולחנית קיצונית ומסובכת שכל פרט מפרטיה שימש למטרה מסויימת בזמן מסויים. עובדה זו נותנת לנו אינדיקציה להיקף ההיסחפות של הדברים בתקופת הקונפוציזם.

לבודהא, הדמות השנייה בציור, החיים על פני האדמה היו מרים, מלאי התקשרויות רגשיות ותשוקות המוליכות לסבל. העולם נראה משובץ מלכודות, מחולל אשליות, גלגל של מכאובים לכל יצירי הבריאה. הבודהיסטים יצאו מנקודת הנחה שבכדי למצוא שלווה, מן ההכרח להתעלות על "העולם המאובק" ולהגיע לנירוונה(=נו,להיות בהיי כזה). למרות שהגישה האופטימית במהותה של הסינים שינתה את הבודהיזם לאחר שהגיע מהודו, הבודהיסטים הנאמנים עדיין ראו שההתסבכויות המרירות של הקיום היומיומי מפריעות את דרך הנירוונה.

על פי לאו טצה, ההרמוניה הקיימת באופן טבעי בין השמיים והארץ עוד מימי בראשית, יכולה להתגלות לכל אחד מאיתנו בכל זמן שהוא, כל עוד איננו מתחקים אחרי הכללים של הקונפוציזם. עפ"י לאו טצה, ככל שהאדם מתערב באיזון הטבעי שנוצר ונשלט ע"י החוקים האוניברסליים, כך נסוגה ההרמוניה למרחבים, ככל שמתאמצים-יש יותר צרות. גם אם הדבר קל או כבד, לח או יבש, מהיר או איטי, הוא בעל טבע פנימי משלו שאי אפשר לשנותו בלי לגרום לקשיים. כשחוקים שרירותיים ומופשטים מוכתבים מבחוץ, המציאות מחייבת מאבק, והחיים הופכים להיות באמת חמוצים. ללאו טצה החיים אינה שורה של מלכודת, אלא שיעור רב ערך. את השיעור הזה יש ללמוד כשם שיש לציית לחוקים, ואז הכל יתנהל כשורה. במקום להפנות עורף ל"עולם המאובק" מציע לאו טצה לכל:"הצטרפו לאבק העולם".

מדוע מחייך לאו טצה בציור? אחרי הכל החומץ המסמל את תמצית הקיום, חייב להיות בעל טעם רע כמו שמראה ההבעה על פניהם של שני אנשים האחרים שטועמים ממנו. אולם אם פועלים בהרמוניה עם נסיבות החיים, ההבנה הטאואיסטית הופכת את מה שנתפס לרוב כשלילי לחיובי. מנוקדת המבט הטאואיסטית, החמיצות והמרירות באות מהשכל המכשיל, השכל שאינו מסוגל להוקיר. החיים עצמם, כאשר הם מובנים ומשמשים למה שהם, הם מתוקים. זה המסר של טועמי-החומץ".

"...למעשה, זה בכלל לא משנה איך פו נראה בעיני אחרים, במיוחד אלה שהולכים שולל אחר התופעות. פו, 'הלוח החלק', יכול לממש את עצמו כיוון שהוא ניחן בחשיבה פשוטה. כמו שכל טאואיסט קשיש המגיח מבין היערות יוכל לומר לכם, חשיבה פשוטה-אין פירושה בהכרח טיפשות. קיימת משמעות רבה לעובדה שהאידאל הטאואיסטי הוא: שלווה,נינוחות, שיקוף המציאות כמו מראה, ואלה הן תכונותיו העיקריות של 'הלוח החלק'. כמו כן, ישנה משמעות רבה גם לעובדה שפו, יותר משפן הוגה הדעות, ינשוף או אייה, הוא הוא הגיבור האמיתי של פו הדוב והבית בקרן פו".

אני מניח שלחצי ממכם נמאס  לקרוא את זה. בקטנה, אותי זה מעניין. אם החזקתם מעמד, כל הכבוד! אבל יש עוד! תישארו!

"אתם באמת רוצים להיות מאושרים? תתחילו להעריך, בראש ובראשונה, מי אתם ומה יש ברשותכם. אתם רוצים להיות אומללים? תתחילו כל דבר במורת רוח. כמו שכתב לאו טצה, "עץ גדול יכול להגיע לכוכבים, בדיוק כמוך, מזרע קטן ויחיד, מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן". החוכמה, האושר והאומץ אינם ממתינים אי-שם מחוץ לשדה הראייה, הם חלק ממחזוריות מתמשכת שמתחילה ממש כאן, זה לא רק הסוף זאת גם ההתחלה. כששלג יורד הוא שוב יורד ושוב יורד עוד שלג. צ'ואנג טצה מתאר זאת כך:"רוחו האמיצה של אדם אחד יכולה להעניק השראה לניצחון לצבא של אלפים. אם אדם אחד, אדם שאיכפת לו, יכול ליצור אפקט כה עצום בדברים כ"כ פשוטים, איזה אפקט יהיה לו בדברים נשגבים יותר!"

"איסוף מידע, מיונו, ניתוחו ואחסונו-מיומנויות אלו ואחרות-השכל יכול לבצע אוטומטית, בכשרון רב וללא מאמץ, עד שהוא עשוי להפוך את המחשב המתוחכם ביותר לצעצוע פלסטיק בהשוואה אליו. אלא שהשכל יכול לעשות הרבה יותר. להשתמש בשכל בצורה השכיחה ביותר בה משתמשים בשכל ולדברים הרגילים להם השכל משמש, זאת חוסר יעילות וזה גם מאוד לא הולם את השכל, ממש כמו לפתוח קופסא של אפונה באמצעות חרב קסמים. כוחה של  תודעה נקייה וצלולה לא ניתן לתיאור, אבל היא ברת השגה למי שמעריך ויודע כיצד להפיק תועלת מערכו של הריק".

אתם כמעט בסוף! תמשיכו!

"המוח יכול לעשות כל מיני דברים, אלא שהדברים שהוא יכול לעשות אינם החשובים מכל. הפיקחות המופשטת של השכל, רק מרחיקה את האדם החושב מעולם המציאות, ועולם זה, יער החיים האמיתיים, שרוי במצב של ייאוש כה עמוק, כי יותר מדי אנשים חושבים הרבה מדי ואיכפת להם מעט מדי. למרות מה שמוחות רבים שכנעו את עצמם להאמין, הטעות הזאת לא יכולה להימשך עוד זמן רב, הכל אמור עדיין להמשיך ולהתקיים. הסיכוי היחיד שיש לנו להימנע מאסונות מסויימים הוא, לשנות את הגישה שלנו וללמוד להעריך את החוכמה וההסתפקות במה שיש. אלה הדברים שממילא כולנו מחפשים דרך ההשכלה והפיקחות, אלא שהם אינם באים מפיקחות והשכלה, אף פעם לא באו ואף פעם לא יבואו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לצפות למשהו מתוך ייאוש, בדרך הלא נכונה ובמקום הלא נכון. אם ההשכלה והפיקחות מרשות לעצמן לשבור כל דבר לרסיסים, הן ייהרסו, תוך זמן קצר, כל צורת חיים מוכרת, והמעט שיצליח לשרוד באופן זמני, לא יהיה ראוי למבט, גם אם נהיה מסוגלים איכשהו להביט.

המאסטרים הגודלים יודעים את הדרך כי הם מקשיבים לקולם הפנימי, קול החוכמה והפשטות, הקול שנימוקיו הם מעבר לכל פיקחות, וידיעותיו הן מעבר לתחומי ההשכלה. קול זה אינו נחלתם של מעטים כי אם של כולנו. אלה המקשיבים לקול הזה, נחשבים לעיתים קרובות מדי כמי שמתנגדים לחוקים מסויימים, כשלמעשה הם הם הדוגמא כיצד החוקים צריכים לפעול, חוקים שחלים על כולנו.

בתוך כל אחד מאיתנו יש ינשוף, אייה ופו. במשך זמן רב מדי בחרנו בדרכם של ינשוף ושפן. כעת, כמו אייה, אנחנו מקטרים על התוצאות, רק שזה לא מוביל לשום מקום. אם נרצה לנהוג בחוכמה עלינו לבחור בדרך של פו. כאילו ממרחקים קוראת לנו הדרך בקולו של ילד קטן. לפעמים יהיה לנו קשה לשמוע, אם כי חשוב לשמוע, כי ללא הקול הזה לא נמצא את דרכנו בין עצי היער".

כל הכבוד למי שקרא עד פה! מקווה שהיה לכם מעניין כמו שלי היה לקרוא את זה. מקווה שהצלחתם להפנים ולהבין לפחות חלק ממה שנכתב פה. אשמח לתגובות,כמובן!

Ararom(=