9:30 בבוקר. הפלאפון שלי מצלצל. מתעורר בפתאומיות וקופץ מהמיטה. בפלא היה כתוב מס' חסוי. לא עניתי, חזרתי לישון.

הפלא המשיך לצלצל, וכשהוא הפסיק, הטלפון בבית התחיל לצלצל. זה העיר את אמא שלי. היא ענתה. כבר הייתי ער, אבל נשארתי במיטה לקרוא. ב-10 אמא שלי דפקה על הדלת ואמרה שאחד המחנכים של השכבה היה בטלפון, והוא אמר שצריך אנשים לעזור להעמיס ציוד למסיבת סיום ברבע ל-11. נשארתי עוד קצת במיטה, ואז קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים, קצת במחשב, וזהו.

יצאתי מהבית, בדרך אספו אותי המחנכים. הגענו לשם, ולאט לאט הגיעו עוד אנשים. התחלנו לעבוד. היה איזה קטע שאחד המחנכים אמר לי:"נו,תעזור לבד,צריך להגיד לך?!" הייתי קרוב להתחיל לצרוח עליו. האנשים שסחבו את אחת מהבמות לא היו צריכים עזרה, והוא צועק עליי. יימח שמו.

נמאס לי. נמאס לי מאטימות של העולם. נמאס לי מגועל הנפש, חוסר הנחמדות ומשחקי הכבוד הטיפשיים האלו. נמאס לי מאנשים שלא מסוגלים להיפתח לאנשים רק בגלל איך שהם נראים מבחוץ ובגלל הרושם שנוצר מהעבר שלהם. נמאס לי מזה, אך ככל שאני מתבאס מזה יותר ויותר, אני נהיה אחד כזה. אני לא אוהב לשנוא את העולם,לשנוא את העולם זה לשנוא את עצמי, ואני לא אוהב לשנוא את עצמי. אטומים. אנשים אטומים. תמיד אני הבנאדם שנותן לאחרים כוח,ללא תנאים, למה אף בנאדם לא יכול לתת לי כוח ללא תנאים,כמו שאני נותן להם? יש אנשים כאלו. אבל רובם,במצבי אמת,מתקפלים.

זהו עולם נוראי. אבל לי יש את הכוח לעשות אותו טוב יותר, ואני אעשה זאת בראש ובראשונה בשבילי, בשביל ההרגשה שלי.

רציתי לברוח משם כמה שיותר מהר, ואני מודה בזה. רציתי ללכת משם, להיות עם עצמי ורק עם עצמי. עשיתי הכל כדי שלא ייראו אותי הולך, והלכתי.

תפסתי טרמפים הביתה. הצלחתי לתפוס טרמפ עם מישי מאוד נחמדה. כבר שנכנסתי לאוטו ידעתי שהיא תהיה נחמדה. היא עברה במיוחד במקום שאני גר בו כדי להוריד אותי. היה לה סטיקר כזה בתוך האוטו שהיה כתוב עליו:"במקום שבו אין איש, השתדל להיות איש". מזדהה מאוד עם המשפט הזה. אבל לפעמים זה קשה. אנשים אטומים.

Ararom