המסיבת סיום הייתה נחמדה. כן,הספקתי לחזור לעצמי. כשהגעתי מלא אנשים שאלו אותי:"איפה היית כל החזרות?" אבל לא בנימה של תלונה, אלא בנימה של חבל שלא היית. ובאמת חבל,כנראה.

היו המון קטעים מצחיקים, ההצגה הייתה בסט. לקראת סוף ההצגה התחילה לבוא התחושה הצפוייה. תחושת ההחמצה. עד שהשתניתי והתחלתי באמת לחיות, את כל שאר הזמן העברתי בבאסה שכמעט ואין לי זמן להנות מזה,וחבל. הכל היה יכול להיות סבבה. יש לי את הכוח,זה ידוע. אבל שומדבר,כנראה,לא יכול היה למנוע את תחושת ההחמצה.

מסתתרת פה שאלה מאוד חשובה. האם זה מה שנועד להיות? כי בעצם, תחושת ההחמצה נובעת מזה שלא עשיתי דברים כך וכך ולא השתתפתי בדברים כמו למשל, מסיבת הסיום. אז איך אפשר לדעת שזה מה שנועד לקרות,ולא משהו אחר? כן, אולי זה מה שנועד לקרות כדי שאני אלמד,אבין ואפנים.

כשכל השכבה עלתה לשיר, עם החולצות, לא הרגשתי שאני נפרד. לא הרגשתי שאני הולך. לא הרגשתי במקום, שם, שר על הבמה. נטול רגש למצב שאני נמצא בו.

זה הגיע די בפתאומיות. לפתע הרגשתי שאני אוהב אותה. לפחות  מאז אותו מבט שהיא נתנה בי למאית השנייה שהסתובבתי אחורה וראיתי את עיניה המשתוקקות, הדורשות, הרוצות. פתאום ראיתי אותה, הרבה יותר יפה, הרבה יותר הכל. לפתע הרגשתי שאני אוהב אותה. עד עכשיו נשארה ההרגשה הזאת. כשהיא הלכה הביתה וכשנפרדה מכולם, היא בכתה. לא,היא לא נפרדה ממני. גמני לא נפרדתי ממנה. אבל מאז היא נמצאת בראש שלי.

לא הייתי מסוגל להיות מאושר באותו ערב, עם תחושת ההחמצה והפספוס. אבל יש לי כוח. צריך להישאר חזק, להמשיך להאמין ולקוות, זה יבוא, אם אני אתן לזה.

יש אחלה חולצות,אחלה ספר מחזור, וגם מתנות נחמדות. קיבלתי את "האלכימאי"/פאולו קואלו, כמו שביקשתי, בנוסף לכך גם תיק קטן ופנס נחמד כזה.

ידוע שיש לי כוח. צריך להיות שמח,להיות חזק, לקוות. לתת לכוח להתבטא.

Ararom