יש לי איזה כישרון לבאס את עצמי ולשקוע בעצמי, גם שהמצב טוב. שונא את זה. ואם אני מתחיל להתבאס ולשקוע,אני מתחיל להיות מרוכז בעצמי, ואז אני מתחיל לשנוא את עצמי ומתחיל לדבר בציניות ועולות לי בדיחות חולניות לראש.

אתמול,כשחזרתי ממסיבה אצל חבר, הרגשתי סבבה, וראיתי גם סרט טוב, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי להישאר חזק ובמצברוח טוב. המסיבה עוד לא נגמרה,אבל הייתי צריך לחזור כי הייתי תלוי בטרמפ, אבל הייתי יכול לחזור למסיבה ואולי זה קצת ביאס אותי, למרות שלא הרגשתי צורך עז וחזק לחזור, כנראה גם בגלל העובדה שזה שהייתי יכול לחזור איתו, לא ממש מת עליי, לפי מה שבלונדי אומר, לפחות. אבל דברים כאלו לא אמורים להשפיע עליי. וזה לא השפיע באותו ערב.

ארר. האם אני מחפש ריגושים? יש מספיק ריגושים בחיים שהם מצויינים ומרגשים אותי שאני בעיקר רואה את הצד השמח. אז למה אני מבאס את עצמי? למה אני שוקע בעצמי,כאילו זה לא בשליטתי?

הכל נראה טוב ומצויין מבחוץ. למה אני לא מצליח להיות קליל לגמרי? למה אני חסר ביטחון וחלש אחרי הכל? למה אני תמיד מרגיש צורך לבדוק את עצמי?

ביום שישי,בארוחה המשפחתית, זה נראה כאילו אף אחד לא מקשיב עליי וכל פעם שאמרתי משהו לא ממש הגיבו לדברים שלי. זה היה מגעיל ביותר. אבל במסיבה היה נחמד. הייתה שיחה איכותית וחשובה עם רולנדה, יכול להיות שזה פשוט הבאסה שבעקבות השיחה,שלא הרגשתי קודם?

אוף. רוצה להיות בטוח בעצמי. רוצה לתת כוח לעצמי ולאחרים, במיוחד למשפחה שלי. במקום זה אני מרגיש לפעמים שהם יורדים עליי,כמו בארוחה ביום שישי. אוף.