"ספר לי עוד".

"אני לא יודע".

"אי וודאות זה דבר נוראי. אין לך חברה,אתה מרגיש בודד, זה לא מגיע לך. קיים אצלך ייאוש פנימי".

"אני לא מרגיש את זה. אני כבר לא מתרגש מדברים שהייתי מתרגש. סדרות,סרטים,אנשים. הייתי בוכה מג'ואן ומכל מיני סרטים. זה כבר לא קורה".

"אתה מרגיש חנוק?"

"לא יודע".

"ספר לי עוד".

"יש לי איזה כישרון לבאס את עצמי. לדכא את עצמי. יש לי רגע אושר קטנים. לפעמים נדמה לי שאני יוצא מזה-אבל לא, בא משהו חדש שמבאס אותי".

"אתה מדוכדך. אבל למה? ספר לי עוד".

"אני תמיד אומר לעצמי: עד למסיבת סיום אני חוזר לעצמי, עד לפגישה איתה,איתו,איתם,אני חוזר לעצמי. עד למסיבה הזאתי או הזאתי אני חוזר לעצמי. ולפעמים זה אפילו מצליח, אבל זה לא באמת, כי אני תמיד חוזר לביאוס".

"אתה חרד מהגיוס. אתה כ"כ מפחד ממנו שכבר התחלת לפחד מהפחד עצמו. הפחד הזה אכל אותך מבפנים, לא נשאר הרבה ממך".

"חלק ממני רדום, מוזס ואני דיברנו על זה".

"הפחד אכל אותך מבפנים. הוא אטם אותך כך ששום דבר לא יכול להיכנס אלייך ולרגש אותך".

"אני רואה לפעמים סרטים שמרגשים אותי ואז אני חוזר לעצמי".

"כי משהו נכנס אלייך כשאתה רואה סרטים כאלו".

"אני כבר לא מסוגל לבכות".

"אטמת את עצמך,בגלל הפחד,החרדה. אתה מרגיש את זה?"

"בקושי".

"אתה לא מצליח להיפרד. אתה לא מרגיש שאתה באמת נפרד"

"כן,גם את אתמול היה לי שיעור פסנתר אחרון,לא הרגשתי שאני נפרד".

"שתוכל להיפרד ממני באמת, תחזור. היה לי מאוד כיף לעבוד איתך".

"עכשיו אתה באמת מתחיל לבכות".

דמעות יבשות. כאב יבש וחסר תכלית. לא מרגיש את הדמעות. אין כאב, אין דמעות,אין כלום. אטימות,חוסר וודאות, הכל ולא כלום. כאב יבש, דמעות יבשות. אין רטיבות,אין לחות.

מנסה להוציא ממני. לא מצליח. מאוד רוצה! אבל לא מצליח. אפילו כשאני בוכה, אני בקושי מרגיש את הכאב הרב,המסתתר. בקושי מרגיש את הדמעות. קשה לנשום, חנוק.

רצון רב. אטימות.

החלום, החלום עליה בשחור, על המטוס שממריא, במקום מוכר במרכז, בדיוק מראה ההפך.

גבר בלבן, משיח, מטוס נוחת במקום זר, מפלה במקום זר.

רוצה להרגיש. רוצה לאהוב. רוצה לדעת שוב. רוצה להתרגש. בינתיים אין כלום. בינתיים לא נשאר כלום.

אנשים מכירים אותי ברמה שטחית,לא עמוקה. אוטם את העומק שבתוכי, העומק האמיתי.

בוכה ולא בוכה.