דיברנו. ישר שהיא אמרה שלום צללנו לתוך העניין, בלי הקדמות. תוך 5 דקות היא כבר הייתה צריכה ללכת. ברגע שהיא אמרה שהיא צריכה ללכת, כ"כ רציתי שהיא תישאר. כ"כ רציתי שהיא תישאר שם, שלא תלך.

לפעמים עלתה לי המחשבה שעוד אני מאוהב בה. במיוחד שבמסיבת יומולדת שלי התבוננתי במשך 5 דקות שלמות בתמונה שלה, וגם לפעמים היא חוזרת לי לראש. 

אחותה אמרה לי שהיא קראה פסקה בבלוג. זה לא כזה נורא, לפחות לא עכשיו. אני לא יודע באיזו פסקה מדובר, אבל זה לא ממש משנה לי.

פחדתי להודות בזה בהתחלה, באפשרות שאני עדיין אוהב אותה.

נמאס לי. נמאס לי שלפעמים צריך כ"כ להתאמץ כדי להיות מאושר בעולם הזה. נמאס לי מהכאב שמשתלט על העולם הזה וגורם להרבה אנשים לעשות כל מיני שטויות. שונא את זה. נמאס לי.

שומע על האנשים שמנסים "לשבור" את התמימות שלהם. המעשה בעצמו הוא תמים.

אין לי את הכוח לעשות טוב כרגע. לא לעצמי ולא לאחרים.

אני זקוק למישי. זה הדבר שיוכל להשאיר אותי חי למשך הרבה זמן, שייתן לי כוח. משהו לחזור אליו, שתמיד יהיה שם, ותמיד ייתן לי את הכוח להמשיך. משהו.