היום הראשון של תרגיל סוף נגמר. היה יום נחמד ביותר. אמא שלי חזרה הבוקר מפולין, אחרי שביקרה באיפה שאבא שלה גר לפני המלחמה. אבל..הרסו את כל הבניין שהוא גר בו, ושינו את כל פני הרחוב, כך שלא היה לאן יותר מדי לחזור. היא קצת הייתה מאוכזבת, אבל הלכה לטרבלינקה, שם כל המשפחה של סבא שלי נהרגה, וראתה אל המצבה של המחוז שבו הם גרו(סוקולוב-פודולסק).

אניווי,הם גם היו במידאנק, אוושויץ, וורשה,לובלין וקראקוב. היא אמרה שהיה לה טוב. זה גם נשמע ככה.

אניווי,הגעתי לביצפר בעשרה ל-10, התקשרתי למפקדת להודיע שהגעתי, ונכנסתי לביצפר. ישר הבנתי שמה אמרו על הביצפר הוא נכון. נוער קשה. חיפשתי את המש"ק שהיה אמור להיות שם,בסופו של דבר מצאתי אותו, ואז נכנסתי לצפות במודל צו ראשון שעשו שם צוות המד"נים. היה מעולה ביותר, למרות שרמת ההדרכה לא הייתה הכי טובה, אבל היא הייתה טובה. ככל שעבר הזמן שם, הבנתי ביני לבין עצמי שהייתי יכול להסתדר שם בצורה מצויינת. היה יכול להיות לי כיף שם. כשגיליתי שיש שם מד"נית ושאנחנו לא בעצם נהיה שם כל השבוע, התאכזבתי. אבל לונורא, לוקחים הכל בקלות. אז נסענו באוטובוסים לביצפר שכן נהיה בו, מרחק חצי שעה בערך, אכלנו צהריים, ואז הלכנו למסגרת הבלתי פורמלית, שהיא מתנ"ס המיועד ליוצאי קווקז. ישבנו קצת עם המד"נית, תחקרנו את האשת קשר לגבי המסגרת, ואז נסענו הביתה. מחר מעבירים שיעורים על צו ראשון, ועוד כל מיני דברים שפרחו לי מהראש כרגע. מקווה שיילך לי טוב מחר, בעיקרון אני בטוח בעצמי,אבל..

קצת כואב לי, או עצוב לי,או משהו. אני מוטרד. אולי זה מהעייפות הקלה שנפלה עליי, אבל אולי זה מאורטל גם. לא יודע בדיוק מה אני מרגיש כלפיה, אם אני  מרגיש כלפיה, אבל רוב הסיכויים שאני כן מרגיש כלפיה משהו, כי זה לא משהו שנעלם. היו לי קטעים שהבנתי שיש לי רגשות מאוד חזקים כלפיה.

אניווי, אני מקווה לטוב, ומקווה שזה לא יפריע לי בהעברת השיעורים.

משפט שאני אומר לעצמי הרבה בימים האחרונים:"להחזיק את הראש מעל למים. לא לשקוע. להחזיק את הראש מעל למים

להחזיק את הראש מעל למים".

Ararom