קרוע בין אושר לעצב.

קרוע בין צחוק לבכי.

קרוע בין שמחה לדיכאון.

קרוע בין אמת לשקר.

קרוע בין ביטחון לפחד.

האם אני באמת קרוע?

היום נזכרתי איך הייתי אצל רולנדה, ואחרי שהייתי אצלה, ראיתי איך היא מתחילה לדאוג לעצמה. איך היא מתחילה באמת לחיות. הופתעתי. כי לא אמרתי לה משהו חדש, פשוט הייתי אצלה. פשוט הייתי שם.

וחשבתי. אולי אמא שלי צריכה את אותו דבר? אולי היא צריכה להיות קצת זמן בלעדיי, ואני בלעדיה, ואז,כשאחזור, היא תעריך את זה באמת, ותתחיל לחיות באמת. כמו רולנדה.

אולי. אבל התקופה הזאת מאוד מבלבלת אותי. גם כל העניין של הצבא. כל חוסר המקצועיות שהם מפגינים שם, שגורם לירידת המטוביציה, שמאוד קיוויתי שהיא תעלה, עם הכניסה לתפקיד.

ביום שני אני נכנס למכינה קדם צבאית, המסגרת הבלתי פורמלית. מקווה שיהיה טוב. מקווה שאני אגיע מוכן, עם הרגשה טובה.

אני מפחד לשבת במיטה ולקרוא. אני לא רוצה להיות עצוב. אני לא רוצה לשקוע. אבל לפעמים אני מרגיש עמוס מדי, שאני חייב את זה, ואז, כשאני מתעורר, אני מרגיש מבואס.

עכשיו אני מרגיש פסדר, יחסית טוב. יהיה טוב.