הגעתי לתחנה באחת וחצי. בתחנה מישהו שאל אותי לגבי מקום כלשהו שהוא צריך להגיע. עזרתי לו.

שמתי את האמפי 3 כדי לשמוע מוזיקה, והסתכלתי הצידה. בתחנה שמשאלנו ישבה מישהי עם מדי צה"ל.

בזמן האחרון, אני מסתכל על כל מישהי שעוברת לידי. טוב,זה בד"כ ככה, אבל מדי פעם אני מרגיש יותר מתוסכל מהעניין.

שמתי את המשקפי שמש, שמשמשים ככלי טוב שאתה רוצה להסתכל על מישהו בזמן שהוא לא יכול להסתכל עלייך.

אותה נערה נראתה עצובה. ראשה היה מורכן למטה, והיא החזיקה אותו בשתי ידיים. לפעמים גם שינתה תנוחה, הצמידה את הרגליים לגוף וחיבקה אותן. היא נראתה מוטרדת,חסרת מנוחה.

היא נראתה גם יפה. היא דיברה כמה פעמים בפלאפון. היו פעמים שנראה שהיא ממש פורצת בבכי

חשתי כ"כ הרבה אהבה כלפיה. הרגשתי איך עוד שנייה אני ניגש אליה ושואל אותה אם הכל בסדר. לפעמים היא גם ראתה שהסתכלתי לכיוונה ולא הסטתי את מבטי. לא הסטתי את מבטי,אפילו לשנייה אחת.

אבל היה לי טוב להישאר שם,להסתכל עליה. אך הגיע האוטובוס,ולא ניגשתי אליה. אך לא הרגשתי חרטה.

אני רוצה להיות מסוגל לעשות את הדברים כמו שאני הייתי עושה כשהייתי חזק ושלם עם עצמי.

אני הבנאדם שהצליח להיות שלם עם עצמו לגמרי. אני הייתי שלם עם עצמי, אני יכול להיות שוב. אני רוצה לאהוב את העולם מכל הבחינות, להאמין בו, לדרוש ממנו.

הייתי במצב הזה, המצב המעולה הזה, ואני רוצה מאוד לחזור אליו. מקודם הרגשתי שאני עושה את הדברים בצורה טכנית, הרגשתי חסר רגש, ועכשיו אני מרגיש מבולבל.

זה אומר שהרגש פה. זה אומר שזה יחזור. זה רק עניין של זמן. תחנה באמצע הדרך.

בתקווה..

Ararom