קמתי היום ב-7 בבוקר. צחצחתי שיניים, התגלחתי קצת, אכלתי קורנפלקס, הייתי קצת על המחשב, לבשתי מדים, לקחתי את התיק והלכתי לתחנה. האוטובוס הגיע ב8 ורבע. הרגשתי בסדר יחסית.

בדרך לבסיס שרון התקשרה אליי. שאלה אותי איפה אני, אמרתי לה שאני בדרך לבסיס, והיא לא ידעה אם צריך להגיע לבסיס או לא, כי המא"ז(מפקד אזור) לא דיבר איתה.

הגעתי לבסיס עם מורה חיילת שירדה בתחנה. דיברנו קצת. היה נחמד.

בבסיס פגשתי את גל ואת ימית. לא דיברתי איתן יותר מדי.

לא ידעתי מה יקרה עם העונש לגבי הנפקדות מהלו"ז שביצענו, בגלל שהמא"ז שלנו לא הודיע לנו על כנס כלשהו שהתרחש. נילי וענבל, המד"ניות המאוד ממורמרות הגיעו כרגיל עם פרץ האלימות שלהם נגד השלמת, בגלל שהן לא קיבלו משכורת ארבעה חודשים, נגד המש"קית, המא"ז והמח"ז, שאין להם דירה קבועה ושפשוט לא מטפלים בהן,כפי שאתם רואים.

וגם לי אין דירה. ובכלל,כל העוינות הזאת. תסתפר כבר! אם לא תהיו מדוגמים כמו שצריך,תעופו מפה!

דרך נהדרת להוריד את המוטיבציה.

הן מתכוונות לפתוח בשביתה, ואני בהחלט בעד, אבל האלימות,חוסר הרוגע,הציניות. זה לא טוב.

ואחת מהן נסעה הביתה בלי אישור,אך חזרה רק בשביל היום.

הצלחתי דווקא להראות התנגדות להן. אבל היה די משעשע. סבבה איתם.

נגמר התדרוך לקראת התרגיל של פיקוד העורף. נסעתי הביתה. בדרך שמעתי מוזיקה באמפי-3. זה עשה לי טוב. זה נתן לי הרגשה שאם אני אשב בחדר ואשמע מוזיקה, זה יעשה לי המון טוב.

אח שלי הגיע כדי לאסוף אותי מהתחנה. כשנכנסתי לאוטו, הרגשתי השתנתה. לא יודע למה. פשוט השתנתה. אח שלי נסע מהר, כמעט דרס ילדה בערך בת 12,אולי קצת יותר.

"אתה נוסע מהר", אמרתי לו.

"לא,המשאית הייתה פה ולא ראיתי".

לא הגבתי. הוא עדיין נסע מהר מדי. אם הוא היה נוסע לאט ולפי החוק זה לא היה קורה.  

הגעתי הביתה. הייתי מעוצבן. אין לי מושג למה, לא יודע איך זה קרה. ניסיתי לשמוע מוזיקה, והפסקתי מהר,לא יכולתי. הוצאתי עצבים. על המיטה,על השולחן, על התיק,לא יודע למה. פשוט זה מה שקרה.

הלכתי לשחק כדורגל עם חברים, הייתה שם מישהי. הייתי זקוק למגע נשי, אז קצת הייתי איתה. חוצמזה,היה לא משהו בכלל.

לא יודע מה קורה. לא יודע איך זה קרה היום, למה נהייתי מעוצבן.

שושה השאירה הודעה בפלא:"לא,אני לא נעלבתי מזה שלא ענית. כתבתי לך הודעה באיציק,תסתכל".

היום היה בביצפר שלי ערב יהודים-ערבים, ויש גם הופעות של מגמת מוזיקה וריקוד. התחיל ב-8,לא הלכתי.

הרבה פעמים עברה המחשבה:"למה זה עדיין לא הגיע?"

3 חודשים של קורס, שבהם דיכאתי את עצמי יותר מדי. למה עשיתי לעצמי את זה? ואיך אני יוצא עכשיו? אוף. הייתי יכול להסתדר.

אבל לא יודע,אני לא רגוע.

נשבר לי,נמאס לי. קיללתי כ"כ הרבה.

מחר אזכרה של סבא וסבתא..הם מסתכלים עליי מלמעלה ומתביישים. אני מתבייש. איפה איבדתי את עצמי היום?

בדרך לכדורגל, דיברתי איתה קצת על עישון וסיגריות ועל שינוי, ששינוי יכול להיות לטובה. היא אמרה:"אף אחד לא ישנה אותי".

ומה עכשיו? מה?

שוב רציתי להתאבד. לא איכפת לי שאני לא אחיה יותר. הרי זו המטרה, לא להרגיש יותר. אין לי את הכוח להתמודד, אין לי את החוזק, כמו שהיה לי פעם. אבל יכול להיות לי,כי זה היה פעם.

אבל איך? האם זה לא ניתן לתיקון? איך?

איך?