השעה בערך 15:45. אני ישן לי שינה טובה, אך שומע עדיין דפיקות על הדלת וקריאה לארוחת צהריים כעסנית במידה מסויימת. אני קם בחופזה, כמו שאני, הכל עליי, והולך לארוחת צהריים. במטבח יש את הבלאגן הרגיל. הבשר קצת הקדים את המרק. בסוף וויתרנו על המרק. לונורא, גם לא ממש התחשק לי. רציתי להגיע לבשר, הייתי רעב.

התחלנו לאכול, כולם התיישבו. אמא הביאה את הגבינה. אח שלי אמר:"או,יופי,חיכיתי לזה".

אמא שלי הגיבה:"אה,חיכית לזה? לא חשבת לעשות את זה,לעזור? כמו בשיטה של Ararom"

אני הייתי עוד חצי ישן. אבל זה לא מנע ממני לשים לב להערה הזאת. הסתכלתי עליה במבט מופתע ושואל והיא אמרה:"כן, כן, כמו בשיטה של ארארום".

נדהמתי. היה בי כעס, היה בי עלבון, אך הרגשתי שאני לא אבזבז את הזמן ואת הכוח שלי על לכעוס על זה. כן,אני עדיין כועס, אבל לא נתתי לזה להעציב אותי,בינתיים.

הארוחה המשיכה, אכלנו מהר, והגיעה העוגה. עוגה שהייתה אמורה להיות תלת שכבתית, אך אמא קיצצה אותה לחצי כי ידעה שלא נסיים את כולה במשך השבוע. צודקת. יצאה עוגה טעימה מאוד.

אך הרבה נפנופי אשמה שלא אכלתי במהלך השבוע שעבר מהעוגה שהייתה. תכננו להרוג אותי. באמת, עד כדי עצב.

כשסיימנו לאכול, נשארנו ליד השולחן לדבר. השיחה סבבה סביב הכלב המשפחתי. הכלב המשפחתי מתנהג כמו כלב מפונק ועצלן במידת מה, שהשיער הרב שלו מסתיר את העיניים וכך הוא לא רואה כלום, ובעיקר, הוא חי מעולם שלו, לא מודע לעצמו ולסיכונים שהוא לוקח מדי פעם.

בד"כ בימי שבת נתנו לו שאריות. מנהג לא טוב, מכיוון שאז הוא התחיל לבכות ליד השולחן לאוכל. ועכשיו ההורים שלי מאשימים אותו, בעוד אנחנו תמיד הפצרנו בהם לא לתת לו כי הוא יתרגל לזה וימשיך לבקש. מה שעצר את החלוקת שאריות לכלב היה שלשול רציני שהיה לו בשבוע שעבר.

הוא לפעמים נכנס בקירות, ובמכוניות. והוא היה עושה הכל כדי לצאת מהחצר או מהבית. לקפוץ דרך חלונות, לקפוץ מעל הגדר. דברים מטורפים.

אמא שלי קראה לו גולם, אידיוט, מטומטם,טיפש. אבא שלי אוהב אותו יותר מדי. אח שלי חושב שהוא חפשן, מטורף ומה לא.

ומה אני חושב? הוא כלב מגניב. מפונק, כן, לא מודע לעצמו, כמו רוב הכלבים, אך אהוב למדי ע"י. ומה ההבדל בינו לבינם, כל אותם אנשים שירדו עליו? הוא אמיתי. הם לא.

חיות פועלות עפ"י אינסטינקטים חייתיים. הוא אמיתי. הם לא.

אתמול, כשיצאנו, ישבנו בסונקר. יוסי ואני דיברנו. המצב שלנו מאוד דומה. גם אמא שלו זורקת לו הערות כאלו לפעמים, למרות שהוא עוזר לה,כמו שאני עוזר לה.

תמכתי בה, אני תומך בה, ואשתדל תמיד לתמוך בה. היא זאת שלא תמיד מסוגלת לראות את זה לפעמים. אני לא מאשים, אני אומר מה קורה.

ולמען האמת,אני רואה את זה איך בעוד 20 שנה, גם אז, היא לא תבין אותי, ואח שלי לא יבין אותי. המשפחה לא תבין אותי. גם אז זה נראה לי שיהיה ככה. הם לא מסוגלים, או לא רוצים. הם פשוט מדברים.  לא נותנים לדבר, לא מקשיבים. לא מבינים.

אחד הדברים שידברתי איתם על יוסי, זה כמובן, מישהי. המשפט שהכי חשוב שאמרתי היה מבחינתי:"אני מרגיש שזה קורה. אני מחכה לזה בכיף. אך השאלה היא, האם אני מחכה בכיף, או בעצם מתחמק מהעובדה שזה עדיין לא קרה? כי מדי פעם אני עדיין שואל את עצמי:"למה זה לא קרה עדיין?"

אני יודע, אם מרגישים בטוחים, אז זה כבר קורה. ומה עכשיו?

 מה עכשיו,באמת?