המצברוח שלי נמצא איפשהו בין הסמיילי עם הפה הפעור לבין הסמיילי המחייך.

היה יום טוב היום.  באמת יום טוב. מקווה שמכאן זה יעלה,  רק יעלה. מקווה לא להיכנע לרגעי תחושת הייאוש הקטנים. שרק יעלה.

קמתי ב-6 בבוקר. הרגשתי מאוד עייף. אמרתי לעצמי כשאני מגיע למכינה אני צריך להתקשר לשיר להודיע שהגעתי. ואז חשבתי לגבי זה שאני צריך גם להתקשר כשאני עוזב, ואמרתי לעצמי:"לא רוצה להודיע לה". נכנסה שם גם קללה באמצע.

ואז אמרתי לעצמי:"אתה מכבד אותה? אתה מכבד את עצמך?"

עדיין כעסתי במידה מסויימת עליה. אתמול היא לא הייתה מסוגלת להבין אותי. היא קצת אטומה בקיבעון הנוצר בצבא. (שימו לב-לא קיבעון צבאי, קיבעון הנוצר בצבא,יש המון הבדל). לא הרגשתי טוב, ניסיתי לשתף אותה, היה לי קצת קשה להגדיר, אבל אמרתי לה שאני יוכל לעשות את העבודה יותר טוב בבית, שם אני מרגיש יותר בטוח. היא אמרה שזה לא הוגן שאני אהיה בבית ואחרים יעבדו בשטח. קיבעון הנוצר בצבא.

ב6:45 יצאתי מהבית לכיוון התחנה. הגעתי לשם וראיתי שם מישהו מהשכבה שלי. התעדכנו איפה כל אחד נמצא, הוא התפלא שאני כבר רב"ט. הוא עצמו בצנחנים, שלושה שבועות בצבא.

פגשתי גם מישהו מהביצפר שלי,אלון. ראיתי אותו הרבה בתחנה כשאני נוסע לכרמיאל. כשהגיע האוטובוס אמרתי לו שלום.

הגענו לכרמיאל. ירדתי בתחנה, התיישבתי, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. ברגע שראיתי את שחר חורב, שהוא אגב אחלה גבר, אמרתי לו שלום והושטתי לו יד בשמחה, והוא שאל:מה נשמע **** המד"ן?

ידעתי שהתפניסטים עומדים לבוא. התחלתי לשמור על פרופיל נמוך.

אגב,אני משתמש בשמות האמיתיים וזו הפעם הראשונה שאני כותב כאן את שם בית הספר שלי. לפני כמה זמן חשבתי להוציא לאור את הכל, איך קוראים לי, מאיפה אני וכו', וכנראה זה ייושם שהכל ייפטר. עכשיו זו תחנה באמצע הדרך.

המשכתי לקרוא בספר. עברו עוד כמה תפניסטים, ביניהם אופיר, שאמרנו אחד לשני שלום חטוף, ואח"כ הגיעה מישהי שלא זכרתי את שמה אבל זיהיתי אותה מביצפר, והיא עברה במהירות.

המשכתי לקרוא, לפתע שמעתי דפיקות על הפלסטיק של תחנת הדלק בדיוק מאחוריי. מאחורי עמדו עטר וניר-שני תפניסטים. עטר ואני פצחנו בשיחה, ניר המשיך לתחנה.

עטר. הבחורה הראשונה שהתאהבתי בה. הבחורה שגרמה לי להשתנות. לא היא ספציפית, אך ההתאהבות בה. עשה לי כ"כ טוב. אחרי שהתחבקנו לאחר שהרבה זמן לא ראינו אחד את השני, דיברנו קצת על י"ב, הכיתה שהיא נמצאת בה ועל הזמן הפנוי הרב שיש לה, על אזרחות כמה מילים, על יעל(חברה טובה שלה שעזרתי לעטר קצת איתה), ובשלב מסויים קמתי ושאלה אותה קצת יותר בשקט:"שמעתי שעברת ניתוח".

"הו,אתה שומע דברים". היא הראתה לי את התפרים. היא אמרה שהיו צריכים להוציא לה איזה צטלה מהבטן. לא ירדתי לעומקו של עניין, לא הייתי מסוגל לשאול את השאלות הנכונות והיא לא הבינה במה באמת התעניינתי. אעשה זאת בהזדמנות.

היא אמרה לי גם שיעל הסתפרה לפני כמה חודשים.

בסופו של דבר הגיע האוטובוס שהייתי צריך לעלות עליו, נפרדנו לשלום ועליתי על האוטובוס. השיחה מבחינתה הייתה בסדר עד כמה שיכולה להיות. לא שינתה אצלי כלום בהרגשה, לא חידשה לי.

אה,כן! היא נשארה אותה צינית.

מה היא אמרה? משהו נורא. לגבי הניתוח, מן הסתם, הנושא הכי כאוב בכל העניין. היא אמרה משהו נורא, כהרגלה(=

היא ההפך הגמור ממני. זו בטח הסיבה למה התאהבתי בה. אח, אני אוהב את החיים(=

הגעתי למכינה. הרגשתי פחות או יותר בסדר. כבר מהבוקר כל מה שחשבתי זה על הרגע שאני אחזור הביתה.

היה לי יום לא משהו. לא היה לי חשק לכלום. לא עשיתי הרבה. ישבתי קצת עם חניכים, עניתי על שאלות.

הייתה איזו תקלה. כשאמרתי לאלו שאין להם נתונים ליום סיירות, שאין להם נתונים ליום סיירות, הייתי קצת מבולבל והטעיתי אותם שזה אומר שהם לא יכולים להגיע לצנחנים, גבעתי וגולני. אבל זה בעצם לא נכון. הם לא יכולים להגיע רק לסיירת מטכ"ל, חובלים, ועוד משהו. לא זוכר כרגע מה.

הרבה מהם דיברנו על זה עם המנהל של המכינה. כשישבתי איתם בחוץ, באמצע שיעור שהיה להם, לפתע שמעתי דפיקות על שמשת פלסטיק שהייתה מאחורינו. המנהל של המכינה  קרא לי.

השיעור היה מעניין. זה היה של מדריך שאמר לי שהוא מעביר שיעורים על חשיבה הכרתית. התכנים שהוא אמר לי אז, בראשי פרקים, היו דברים שכ"כ הזדהיתי איתם והבנתי אותם. באותו שיעור אמר על להיות קרוב לעצמך, על להבין את עצמך, על חשיבות אחרות. כמה הדקות האלו ששמעתי אותו מדבר עשו לי טוב.

נזכרתי ללא שום ספק בדפיקת הפלסטיק הראשונה ששמעתי באותו יום. עטר.

עליתי איתו למעלה, והוא דיבר על הטעות. הבנתי שעשיתי אותה, והוא הבין. אחלה גבר.

ההרגשה, כשדיברנו על זה, הייתה מעולה. התרגשתי. התאכזבתי קצת מהטעות, אבל עוד יותר התרגשתי. הרגשתי שהמחסום נפרץ. המחסום של חוסר היכולת ליישם. בדיוק כשעזבתי את השיעור המדריך אמר:"לאלו שאוהבים ליישם", ואז המנהל קרא לי.

וזה היה שיאו של היום.  

וזה אותו יום בו היה את הפרק של ג'ואן מארקדיה שג'ודית מתה. וזה אותו יום ששי עבר טסט. אותו היום.

ושושה,אם תהית, אל תכתבי את עצמך בשם המקורי שלך. עדיין לא הוסר הלוט לגמרי,  תחנה באמצע הדרך.

היה יום טוב היום.  באמת יום טוב. מקווה שמכאן זה יעלה,  רק יעלה. מקווה לא להיכנע לרגעי תחושת הייאוש הקטנים. שרק יעלה.

Ararom