קמתי היום ב-6 בבוקר, כרגיל. לבית ספר הגעתי בסביבות 8:50.

לקחתי אקדח סיכות, התחלתי לתלות שלטים. אחרי שסיימתי היוצעת דיברה איתי לגבי מלי, ואחרי זה שלושה חניכים שאלו אותי שאלות, אלו היו האירועים הנחמדים.

יצאתי מביצפר ב12:15. בקניון פגשתי את המא"ז(מפקד אזור) שלי, בסביבות השעה 13:00. סיפרתי לו שבדיוק הייתי בביצפר ועכשיו אני נוסע הביתה. הלכתי לקנות לי שווארמה, בדרך חזרה ראיתי אותו מתבונן בי לכל אורכי. הוא בודק אם אני מדוגם.

התיישבתי בתחנה. אחרי כמה דקות הוא הגיע.

הוא התחיל לדבר, שאל אם אני מצחצח נעליים, אמרתי לו שכן אני צריך לצחצח ושאעשה זאת.  הוא שאל אותי על הגילוח, מה שעניתי לו כבר אתמול, והוא אמר לי להתגלח כל יום, והוא שאל למה החולצה שלי לא במכנסיים, בעוד היא הייתה.

הוא הלך. הוא דיבר בפלאפון. שמעתי אותו מדבר עליי.

הוא חזר. "היית צריך לצאת מהמסגרת רק ב-1,נכון?"

"זה יום שאני לא אמור להיות בעיקרון במסגרת-"

"אין בעיקרון, הודעת לשיר או לא?"

"לא".

"ארארום, אני אעלה אותך למשפט".

לא עניתי. חשבתי לעצמי:אם זה מה שאתה מרגיש שאתה צריך לעשות-תעשה.

מהיום שהכרתי את שרף, המא"ז שלי, הוא אף פעם לא ניסה להבין אותי. הוא האשים אותי פעם בזה שהאוטובוס היה מלא חיילים ושהייתי צריך לחכות לאוטובוס הבא, ולכן כמעט איחרנו לפגישה עם איש קשר. הוא האשים אותי.

הוא יודע רק להטיף, הוא לא מנסה להבין. הוא מאיים. כמו המפקד שלו.

ביום הראשון שהגענו לבסיס החדש הדבר הראשון ששמענו מהמח"ז(מפקד מחוז) זה:"אם מישהו לא יהיה מדוגם,אז הוא יעוף מפה".

ובמקום העלאת המוטיבציה שהייתי זקוק לה כ"כ, זה הוריד לי את המוטיבציה.

זאת הייתה תקופה קשה. לא היה לי חשק לכלום, היינו באים לבסיס לחצי שעה ולא עושים כלום גם בגלל המוטיבציה בקרשים, וביום בעקבות לוחמים לא עשיתי כלום וגם התלוננו על זה, ובצדק.

בתקופה ההיא רציתי למות. אחד המשפטים שאמרתי לעצמי שוב ושוב זה:צריך לחנך את מערכת החינוך.

הגעתי למצב שחיכיתי לרגע שאני אכנס למסגרות, שאני אהיה בזכות עצמי. רציתי להחזיר לי את החופש שלקחו לי. לא מקשיבים לי, לא מקשיבים לרצון המד"ן, לשאיפות שלו.

שיר היא ברמה מעל, אך נדמה לי שהיא קצת שטופת מוח בכל זאת בקיבעון, היא לא ממש גמישה. במידה מסויימת כן, אך יש לה איזו טעות בתפיסת החיים לדעתי. לא נדמה לי שהיא מבינה אותי היא אמרה לי:"יש לך כל כך הרבה חופש ואין לך מושג מה לעשות איתו". לדעתי זה לא נכון. כשלא מקשיבים לי ולרצונותיי, חופשי מוגבל. זה למה עזבתי היום מוקדם את המסגרת, זה למה לא מיהרתי לציית, זה למה.

הייתה לי שיחת בירור עם שיר. הסברתי לה כל מה שכתבתי פה. אני אישית מאמין שזה מספיק, שאין צורך במשפט. זאת הייתה רק אי הבנה. אני צריך עוד לדבר עם שרף. אני בשמחה אסביר לו גם הכל.

אינני רוצה להילחם. אני רק מתגונן. אני מגן על האהבה. הרבה אנשים מאמינים בי. כולם, אך רובם לא מבינים את זה. המשפט הזה  הוא לא צודק ולא נכון מבחינתי, מבחינת האהבה. דבר שאפשר לפתור בשיחה עם שיר ושרף. אני לא מתכוון לבוא לבסיס עם תיק לשבוע. אלא אם כן זה יוגדר כפקודה. ואם ייתנו לי עונש במשפט-אני לא מתכוון לשאת אותו. אני מתכונן להתנגד, להתגונן. עצומה זה רעיון טוב. אני לא מוכן לזה שזה מה שיקרה. מה שחשוב לי שהם יבינו. שלא תבינו אותי לא נכון-אין לי בעיה לעמוד למשפט ולקבל עונש ריתוק לבסיס. אך אני לא מתכוון לקבל את זה ככה, כל עוד הם מתייחסים למד"נים בצורה שגויה זו. אני אשא את העונש בתנאי אחד-שהם ילמדו בעצמם.

האם זה השינוי הגדול שעליו בישרה הרוח? האם כן אני הולך להילחם והרוחות יהיו לצידי? נחיה ונראה.

חוצמזה, רולנדה רוצה ללכת לראות את הקבר של תם. אולי מחר, אבל לא בטוח. תלוי אם יהיה אוטו. נראה.

להת'.

Ararom

נ.ב.-אתמול ראיתי בן אדם מקיא. היום אני מקיא, ובוכה. בוכה על הקיבעון שנוצר בצבא.