שאלת הצבא האולטימטיבית. האמנם?

עד מתי ננקוט במלחמות ובמשחקי כוח? עד מתי נשתמש בכוח בדרך לא נכונה? עד מתי נישאר מקובעים ואטומים? עד מתי ייקח לנו להבין שאנחנו יכולים להשיג הכל בדרכים של שלום, אהבה וחופש? עד מתי ניתן לכוח השלילי להשתלט עלינו?

לכל אחד יש את הסיפור שלו. לכל אחד יש את הכאב שלו. וחלק מהדברים הכתובים למעלה קורים כתוצאה מן הכאב האישי. אך במקום להתנגד אליו, ניתן לו להתבטא בכל גופינו עד שלא יהיה לנו כוח להילחם בו. עד שלא יהיה לנו כוח, ואז יבוא הכאב הגדול, ואחריו-הגאולה.

"כשאתה מאמין בכוח האהבה, אתה יכול לתת לה להשתלט עלייך ולדעת שהכל יהיה טוב. שהחיים לצידך, שאלוהים לצידך"

כעס הנובע מאהבה אינו כעס מזיק, אינו כעס שלילי. הוא כעס וכאב מטהר. תתנו לו. אל תאבדו את האהבה.

מתי נבין שכל מה שאנחנו צריכים זה רק אהבה בכל תחומי החיים? רק אהבה.

במקלחת הבנתי משהו. אולי ניזום תפקיד חדש. פסיכולוג צבאי. לא קב"ן, פסיכולוג צבאי, שידבר עם מפקדים וקצינים על איך להתמודד עם בני אדם, יצורים עם רגשות, במקום להמעיט בערכם ולהתעלם מהם. איך באמת להקשיב, ולא לפסוח. איך באמת לחיות.

עכשיו אני מבין למה יש כעס ומרמור בנוגע לצבא, ולמה זה מתגלגל מדור לדור. במקום להיות ביקורתיים ואטומים, תנסו להבין, מפקדים יקרים. אתם אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות רגישים עם המלש"בים בגלל שהם עדיין לא נכנסו למערכת הצבאית, וכשהם כן נכנסים למערכת הצבאית, נגמרו להם הרגשות? אין להם זכות? זאת צביעות לשמה. ככה אתם מתייחסים אלינו, מפקדים יקרים.

וזו המהות של המשפט הזה.

Ararom