אז נזכרתי במשהו היום.

קרו הרבה דברים היום, אבל שיחה כלשהי החזירה אותי לרגע מסויים.

השיחה היתה על נחמדות, ונשאלתי אם היה משהו נחמד שעשיתי שאני מצטערת עליו.

וחשבתי על מקרה אחד ספציפי.

אני לא באמת בטוחה שעשיתי משהו נחמד באותו מקרה, אבל בטוח יכולתי להיות פחות.. וותרנית אולי?

 כנראה שזה כן היה נחמד, כי אם אני מדמיינת את הבחורה שוויתרתי לה, כביכול, היא בחיים לא הייתה מוותרת,

אז אולי זה לא נחמד, אולי זה פשוט חוסר יכולת להתעקש? לא יודעת..

זה היה יומולדת 19 של גל.

ארגנתי לה יום הולדת בים. ארגנתי את כל הבנות, הייתי אמורה לבוא גם, אבל לא באתי.

לא באתי כי גרמו לי לסגור שבת. שבת שמירות.

בחיים לא בכיתי מדבר כזה, לא משמירות, לא מריתוק, לא ממשמרות לילה. אבל כשהכריחו אותי לסגור את השבת הזו, בכיתי.

ובכיתי כי היה חשוב לי להיות שם עם גל, ביומולדת שלה.

היום, בדיעבד, אני יודעת הרבה יותר כמה משמעותית היתה היומולדת הו בשבילה.

זו היתה היום הולדת האחרונה בה גל היתה גל, אמנם לא בריאה לגמרי, אבל גם לא חולה וכואבת כמו שהיתה שנה אח"כ.

ואני פספסתי זאת.

פספסתי אותה.

כי אחרי כל הריבים על לסגור, איכשהו אני הפסדתי את היומולדת הנורמלי האחרון של החברה הכי טובה שהיתה לי, והבחורה השניה יצאה לסופש כיף עם חבר שלה, כשממילא הם נפרדו איזה חודש אח"כ.

אני מתעצבנת עכשיו, 5 שנים אחרי. מתעצבנת מחדש.

אבל אני צריכה להיות יותר עצבנית על עצמי מאשר עליה.

אולי אני כן.

אני מוצאת הרבה סיבות להתעצבן על עצמי לאחרונה.

וזה גם די מעצבן בי כשלעצמו.