As told by ginger

מביטים.

מוכנים.

רק מחכים לצאת לפעולה.

לעשות משהו,

לעזור,

לתרום.

האישה הגבוהה והבלונדינית,

זו שתמיד התבלבלה בין יום שלישי לחמישי,

החזיקה בידה ממחטה לבנה,

מוכנה למחות את דמעותיה,

בשנייה שהן רק יעזבו את העיינים הכחולות.

המורה השמן שלה למתמטיקה,

זה שתמיד הכשיל אותה בכוונה,

החזיק בפיו נאום מנחם,

מוכן לעודד את דכאונותיה,

בשנייה שהם רק יעזבו את פיה האדום.

החברה הכי טובה של הילדה שהכי שנאה,

החזיקה בזרעותיה חיבוק מנחם,

מוכנה לאחוז את רעידותיה,

בשנייה שהן יתקפו אותה,

את גופה השברירי.

שלא היה שברירי כלל.

הם כולם היו מוכנים,

מלאים בכוונות טובות,

רוצים לעזור,

מחכים לזמן הנכון.

והיא,

היא רק רצתה לחייך,

ולצחוק,

ולקרוץ,

ולחבק,

אבל לא נעים לה.

לא נעים לה מאלה שרוצים לשמח.

לשמח ילדה בכלל לא עצובה.

מחר היום האחרון של כיתה י'.

וזה לא עושה לי שום דבר בלב.

אולי בגלל שעוד נשארה לי בגרות אחת.

אולי בגלל שבבית הספר שלי לומדים מ-א' עד יב'.

אולי בגלל שאין לי שום תוכניות לחופש.

אולי בגלל שנמאס לי.

ואולי,

רק אולי,

בגלל שאני יודעת,

שמחר היום האחרון שאני רואה אותו.

Ginger