בחיים שלה.
התעכבה על העמוד בו פגשה אותו לראשונה,
מיהרה להעביר את הדף בו נפרדו.
התמהמה במקום בו התנשקה לראשונה,
חלפה בלי להתבונן בקטע בו המוות נכנס לחייה.
דפדפה,
ודפדפה,
וידעה,
שיום אחד תאלץ לסגור את חייה,
לסגור,
ויותר לא לפתוח.
מצאתי מכתבים ישנים.
מכתבים שאבא שלי כתב לאמא שלי.
אני מניחה שאפשר לקרוא להם מכתבי אהבה,
למרות שהרגש הזה לא ניבט מהם בבירור.
(מה לעשות,
אבא שלי לא רומנטיקן.
וגם לא רגיש במיוחד)
להתסכל על זה גרם לי להרגיש עצובה.
איך הזמן טס כל כך מהר.
ומה אם אף אחד לא יכתוב לי מכתבים שכאלו?
ומה אם לא יהיו לי ילדים,
שיחטטו במגירות שלי,
שיפלשו לי לחיים.
Ginger
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
