As told by ginger

שתקום יום אחד,

בבוקר,

ותגלה שהיא הפכה למדרכה.

אפורה כזאת,

עם עטיפת מסטיק,

ואולי כמה סדקים.

מדרכה,

מהסוג הפשוט,

שיש בכל עיר,

בכל שכונה,

בכל רחוב.

מדרכה,

שאנשים עוברים עליה,

יום אחרי יום.

ולא מקדישים יותר מדי מחשבה,

יותר מדי יחס.

כי מה כבר יש לומר?

מה כבר יש להגיד?

איך מתייחסים למדרכה?

לפעמים היא פשוט קיוותה.

לקום בבוקר,

ולגלות שהיא מדרכה.

ואז,

אז אולי לא יפריע לה כל כך,

שהיא נותנת לאנשים לדרוך עליה.

לרמוס אותה.

הרי היא מדרכה.

מותר לה.

זה חלק מדרישות התפקיד.

למה,

לעזאזל,

אני תמיד מקום שני בשביל כולם?

Ginger