באותו החדר.
עם אותם החלונות.
הסגורים תמיד,
שחלילה לא ייכנס העולם.
עם אותה הדלת.
הנעולה תמיד,
שחלילה לא ידפקו החיים.
עם אותה המיטה.
המוצעת תמיד,
שחלילה לא תשכב המציאות.
עם אותו האבק,
הנקי תמיד,
שחלילה לא ישתנה.
אבל משהו היה שונה שם.
לא החלון,
לא הדלת,
לא המיטה,
לא האבק.
היא לא העזה לקוות.
לא העזה לחשוב.
שהיא זו שהשתנה.
פחדה להתאכזב שוב,
כנראה.
עבר כל כך הרבה זמן.
הייתי צריכה את השקט הזה.
השקט של לחיות את הדברים,
בלי באמת לכתוב עליהם.
בלי להודות בהם.
בלי להפוך אותם למילים.
התגעגעתם?
ויותר חשוב,
האם אני התגעגתי?
Ginger
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
