איכשהו אני בד"כ מתבאסת. פשוט כי לא נראה לי שהדברים הם כמו שהם צריכים להיות. זו הסיבה העיקרית.
אני כבר לגמרי לא יודעת מה אני רוצה, איך הדברים כן צריכים להיות, אין לי מושג, אז אל תשאלו.
אני יודעת מה חשוב לי ואני יודעת מי חשוב לי. אני יודעת בערך מה לא חשוב לי, לא כ"כ בטוחה מי לא חשוב לי.
בעיקר, אני רוצה יותר. אני רוצה שאחרים ירצו גם יותר. לפעמים אני רוצה פחות, פשוט כי אחרים רוצים פחות-
אבל האמת היא שאני רוצה הרבה יותר. הרבה יותר מדי. הרבה יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי לבקש.
אז אני לא מבקשת. אמשיך לשתוק, כנראה, לנצח.
אולי יום אחד אני איעלם מפה.
אני רוצה כבר המון זמן להפסיק לכתוב בבלוג המטופש הזה. אני פשוט שונאת אותו. אבל אני לא יכולה להפסיק, אני מכורה.
הבלוג הזה זה הדבר היחיד בחיים האלה שהצלחתי להתמיד בו כ"כ הרבה זמן, היחיד. אבל הוא השתלט עלי.
יותר מדי זמן מהמחשבות שלי מוקדש לבלוג המזורגג, ואני לא יכולה לפסיק.
אז רציתי שתדע, בלוג יקר, שאני רוצה לעזוב, אבל אתה קשרת אותי אליך חזק, בלי שתדע בכלל. אני רוצה נורא, אבל לא יכולה. אני אוהבת אותך, פשוט מאוד, כנראה גם רגילה אליך. ניסיתי לפתוח בלוג חדש, אני מצטערת, אבל אל תדאג, כי חזרתי, על ארבע חזרתי. מה ישאר לי אם אני אעזוב. כלום. מחשבות על גבי מחשבות. לרוב המחשבות לא יוצאות לפועל, לא על גביך, ואז אני מרגישה מעונה, אני רוצה להוציא אבל לא יכולה. בסוף יוצא משהו, כלשהו וזה מרגיש נפלא, למרות שלמעשה זה כלום.
אז הכל חוזר חלילה. כשאני איתך, פה, נעים לי, אני מרגישה מלאה, שלמה. אני אוהבת אותך. כשאני רחוקה, אני שונאת אותך. מה זה אומר? כנראה שרק פרידה חדה תציל אותי מייסורי. כמו להפסיק לעשן- בבת אחת. אבל אני לא יכולה, לא מוכנה עדיין. ואני גם בכלל לא רוצה להפסיק לעשן, אולי לעולם לא. הכל משתנה עכשיו, איך אני יכולה לשנות גם את זה? איך אני יכולה לעזוב אותך, זה כמו לעזוב את עצמי. לא כמו להשאיר את העבר בעבר, יותר כמו להעלים את ההוה...
כנראה שאני באמת אמשיך לשתוק לנצח.
ואולי יום אחד אני איעלם, פתאום, גם מפה.
אבל אולי לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
